והנה, עיקר התשובה הוא בלב, כי על ידי החרטה מעמקא דלבא -

מעומק הלב, מעורר עומק אור העליון הזה. -

ה"ממעמקים" של הנפש מעורר את העומק שלמעלה, להמשיך אור נעלה זה שלמעלה מהשתלשלות ושיש בכוחו לתקן מה שהחסירו בעניני התורה והמצוות. אך כדי להמשיכו -

אור נעלה זה, להאיר בעולמות עליונים ותחתונים - צריך "אתערותא דלתתא" -

התעוררות מלמטה ממש בבחינת מעשה, דהינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה, -

שזה ההתעוררות מלמטה להמשיך אור עליון ב עולם, דכמו שהאדם משפיע רב חסד, -

חסד באופן של ריבוי, בלי גבול, פירוש -

המלה "חסד": ח"ס דלי"ת, -

הרחמנות שעל מי שהוא בבחינת דלי"ת, דהינו לדל ואביון -

"אביון" הוא למטה מ"עני", שכן משמעות המלה אביון היא: "התאב לכל דבר" , שהוא במצב שכל דבר חסר לו, דלית ליה מגרמיה כלום, -

שאין לו משלו כלום, ולכזה הוא משפיע חסד, ואינו נותן גבול ומידה לנתינתו והשפעתו, כך הקדוש-ברוך-הוא משפיע אורו וטובו בבחינת חסד עלאה, -

חסד עליון, הנקרא "רב חסד", המאיר בבחינת אין-סוף בלי גבול ומדה תוך העולמות עליונים ותחתונים, שכלם -

כל העולמות העליונים והתחתונים, הם בבחינת דלי"ת אצלו יתברך, דלית להון מגרמיהון כלום, -

שאין לכל העולמות משלהם כלום, וכלא קמיה כלא חשיבי, -

וכולם נחשבים ל כלום לגבי הקב"ה, כלומר, שאין להן משלהם כלום, הם מצד עצמם ומצד עבודתם לא מגיע להם כלום מהקב"ה, כיוון שהם "כלא חשיבי", נחשבים כ"כלום" - הרי שעבודתם איננה תופסת מקום כלל, שיגיע להם משהו מצד עבודתם, אלא כל ההשפעה שהקב"ה נותן להם הוא רק בבחינת חסד - שכן, גם מה שיש בעבודתם כדי לעורר ולהמשיך, בא גם כן רק מצד החסד שלמעלה. על כל פנים, על ידי סוג צדקה וחסד כזה שבלי גבול, ממשיך האדם את האור העליון שלמעלה מהשתלשלות, ועל ידי זה נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים. -

הרי, שעל ידי עבודת הצדקה מוגבלת, ממשיכים בחינת "חסד עולם", ועל ידי צדקה וחסד בלי הגבלה, ממשיכים בחינת "רב חסד". וזהו שכתוב : "עשה צדקה ומשפט

נבחר לה' מזבח", -

עשות צדקה ומשפט, אהוב וחביב להקב"ה יותר מאשר הבאת קרבן לו, לפי שהקרבנות הן בבחינת שעור ומדה וגבול, מה שאין כן בצדקה שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו. -

הרי, למרות שגם קרבנות וגם צדקה מכפרים על עוונות, אך, קרבנות הם בשיעור וגבול, ואילו צדקה יכולה להיות בלי שיעור וגבול, ובמילא היא ממשיכה אור שלמעלה מהגבלה, וכפרת העוונות שעל ידי אור זה היא באופן אחר לגמרי. ומה שאמרו: -

רבותינו ז"ל : "המבזבז -

הנותן צדקה בריבוי רב, יותר מאשר הוא מחוייב, אל יבזבז יותר מחמש", -

מהריווח שלו, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמעלה גדולה מאד לתת צדקה בלי הגבלה? הינו דוקא במי שלא חטא, או -

מי שחטא, אלא שתקן חטאיו בסגופים ותעניות כראוי, -

כפי שנדרש, לתקן כל הפגמים למעלה. -

ולכפרת עוונותיו אין הוא זקוק לנתינת צדקה, הוא שלא יבזבז יותר מחומש. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדין - פשיטא -

הרי ברור הדבר, דלא גרעה -

שלא גרועה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב, "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" כתיב . -

לפי הפירוש הפשוט הכוונה היא: בעד חייו, אך היות ובפסוק לא כתוב "בעד חייו ", אלא "בעד נפשו ", הרי הכוונה היא בעד הנפש ממש, שכדאי לתת כל אשר לו כדי לתקן את הנפש. להלן יסביר רבנו הזקן את הפסוק שהביא בראשית האגרת "חסדי ה' כי לא תמנו", ששאל: אם הכוונה ל"חסדי ה"' - היה צריך לומר "כי לא תמו"? רבנו הזקן יסביר שמשמעות "חסדי ה"' היא אופן נתינת צדקה בלי הגבלה, ובכך הוא מסביר מה שכתוב "כי לא תמנו". ובלשון רבנו הזקן: