והנה, לפי שהמצות נתנו לנו על ידי התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו', -

וההתגלות שבמצוות, לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם, כמו אורך הציצית י"ב גדלין, והתפילין -

צריכות להיות אצבעים על אצבעים -

לפי דעת הגאונים, כמובא בשולחן ערוך רבנו הזקן, ומרובעות דוקא, והלולב -

שיעורו ד' טפחים, והסוכה -

שיעורה ז' טפחים, והשופר -

שיעורו טפח, והמקוה -

שיעורה מ' סאה ; -

הרי שהן כולם בעלות שיעור ומדה. וכן בקרבנות יש להן שיעור מצמצם לזמן, -

בן כמה זמן יהיה בעל החי שמקריבים אותו לקרבן, כמו כבשים בני שנה, ואילים בני שתים, ופרים כו'. -

הרי שכל הקרבנות מוגבלים בשיעור שנות וזמן חייהם, וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים בממונו, אף שהיא מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכדכתיב: -

וכמו שכתוב: "עולם חסד יבנה", אפלו הכי יש לה שעור קצוב: חמש למצוה מן המבחר, -

כשרוצים לקיים המצוה באופן נעלה יותר, צריכים לתת חומש מהריווח, ומעשר למידה בינונית כו' 50. -

לקיים את המצוה במדה בינונית, שלא בצמצום ושלא בהידור רב - צריכים לתת מעשר מהריווח, הרי שלצדקה יש מדה ושיעור, וזה נקרא "חסד עולם", -

החסד שלמעלה הנמשך על ידי אופן זה של נתינת צדקה, במדה ובשיעור - נקרא "חסד עולם", פרוש: "חסד אל כל היום" , המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים, על ידי אתערותא דלתתא, -

"התעוררות מלמטה" שהאדם מעורר על ידי עבודתו, היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה. -

שהצדקה והחסד שלהם ממשיכים את החסד שלמעלה שיתלבש בעולמות, ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומידה - מהארץ עד לרקיע -

מהלך ת"ק -

500 שנה , וכן מרקיע לרקיע כו', -

מהלך ת"ק (500) שנה, כפי שחכמינו ז"ל מחשבים מדתו של כל רקיע ומרקיע לרקיע, - גבול של מדה ומקום, ושית אלפי שני הוי עלמא כו'

-

ששת אלפי שנה הן שנות קיום העולם, - גבול ומדה של זמן. וכיוון שהעולם מוגבל, לכן נתן שעור ומידה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה כמו לשאר מצות התורה. -

שיש להן שיעור ומידה, כנזכר לעיל. כשם שהחסד שלמעלה שעל דבר זה להמשיך, הוא "חסד של עולם", חסד שביכולתו להתלבש בעולם בשיעור ובמדה, לכן גם העבודה המביאה המשכה זו מהחסד שלמעלה - עבודת צדקה וחסד של האדם - היא גם כן בשיעור ובמידה.

אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפלו כמלא נימא; -

למי שלא נטה מהתורה אפילו לא בשערה אחת, אבל מי שהעביר עליו הדרך -

של התורה, חס ושלום, מאחר שהעוה דרכו, לתת מגרעות בקדש העליון, -

שכן, יהודי הרי ממשיך מ"קדש העליון" על יד מצוות, כפי שאנו אומרים בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי מצוות ממשיכים "קדושה" מ"קדש העליון", ועל ידי אי-קיום מצוות, גורמים למגרעת בקדש העליון, שגרע ערכו, בחינת המשכתו, מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלהותו והארת האור מאור-אין-סוף ברוך-הוא -

שהיה בידו להמשיך, אלו היה שומר התורה ומקימה כהלכתה - הרי מעות זה לא יוכל לתקן, כי אם -

על ידי, בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן, -

אין אור עליון זה מתלבש בעולמות, הנקרא "חסד עלאה" -

חסד נעלה יותר, ו"רב חסד", -

חסד בריבוי, לפי שמאיר ומתפשט בבחינת אין-סוף בלי גבול ומדה, מאחר שאיננו מצמצם תוך -

בפנימיות העולמות אלא בבחינת מקיף עליהן מלמעלה, מריש כל דרגין עד סוף וכו', -

מהתחלת כל המדריגות עד סופן, הוא מקיף עליהם באופן שווה. וכשהאדם ממשיכו -

אור זה, למטה במעשיו ו"אתערותא דלתתא", -

בהתעוררות שהוא מעורר על ידי עבודתו למטה, אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעות וכל מגרעות שנתנו בקדש העליון, ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז, בבחינת אור חדש ממש. -

לא אור של סדר השתלשלות, שכבר היה גם לפני כן וכעת רק נתגלה, אלא המדובר באור חדש שלמעלה מסדר השתלשלות, לכן אמרו: -

חכמינו ז"ל : "במקום -

ובמדריגה, שבעלי תשובה עומדין וכו'". -

אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים שם, וזאת מפני שבעלי תשובה ממשיכים אור חדש שהוא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות, אור שבלי גבול. וכפי שהרבי מדייק בלשון המובאת בכמה מקומות : "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד בו", שבמקום ובמדריגה ש"בעלי תשובה עומדין " בקביעות - "צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד בו", אין להם אפילו ה יכולת לעמוד שם; לא זו בלבד שאין "עומדין" במדריגה זו, אלא "אין יכולין ", אין להם אפילו היכולת לכך, שכן מדובר בסוג אור אחר הנמשך על ידי עבודת התשובה דוקא.