וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: - "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבין "ועטרותיהם בראשיהם ונהנין כו'", -
מזיו השכינה, עטרה היא בחינת מקיף וסובב, -
כלומר, אור שאינו מתצמצם ושאינו מתלבש בפנימיות בהתאם לדרגתו של כל עולם או נברא, אלא הוא אור היורד למטה ומאיר באופן שהוא מקיף על הכל בשווה, ונקרא "כתר" מלשון "כותרת", -
כפי שמובא במלכים א'. פרק ז' על הכותרות שנתן שלמה לעשות לעמודים, אפשר שזו ההוספה ב"כתר" לגבי "עטרה", עטרה ־- היא הרי על הראש, "תשית לראשו עטרת פז", "ועטרותיהם בראשיהם", ואילו כתר מלשת כותרת ־- הוא על עמודים, וכיוון שגילוי אור הכתר לעתיד בתחיית המתים בא הרי על ידי קיום המצוות, שתרי"ג המצוות שמן התורה וז' מצוות דרבנן, הם תר"ך עמודי אור (תר"ך אותיות "כתר"), אפשר שלכן הוא מביא הלשון "כותרות" המובאת בקשר לעמודים, שכן, זה כתר על עמודי המצוות, והוא - בחינת ה"כתר" היא בחינת ממצע המחבר הארת - והתגלות המאציל אין-סוף ברוך-הוא להנאצלים, -
של עולם ה"אצילות", המאציל הוא הרי "אין סוף" והנאצלים הם הרי ב"עולם", ש"עולם" בכלל הוא הרי ענין של גבול ־- הרי הממוצע בין המאציל לבין הנאצלים, הוא בחינת וספירת ה"כתר"; פנימיות הכתר שייכת למאציל, וחיצוניות הכתר שייכת לנאצלים, ועל ידי כך בחינת ה"כתר" היא ממוצעת בין המאציל לנאצלים - כלומר, על ידי ה"כתר" נמשך מ"אור אין סוף" אל הנאצלים של עולם ה"אצילות", ולעתיד יאיר ויתגלה בעולם הזה לכל הצדיקים שיקומו בתחיה - בתחיית המתים, ("ועמך כלם צדיקים כו'"). - כלומר שלעתיד זה יתגלה לכל בני ישראל. הרי, שהאור השייך כעת לנאצלים של עולם ה"אצילות" בלבד, יאיר ויתגלה לעתיד לבוא למטה בעולם הזה, ולא כפי שאמר לעיל בקשר לגן עדן, שהאור המאיר בגן עדן מבחינת ה"חכמה", הוא בבחינת גילוי והשגה לכל אחד בהתאם למדריג תו, שכן, מדובר באור פנימי המשתלשל ומתצמצם ממדריגה למדריגה ובא בהתגלות לכל אחד בהתאם למדריגה שלו - אלא, האור והגילוי של תחיית המתים, שהוא אור מקיף של "כתר" אינו מתצמצם אלא מאיר לכולם בשווה, ויהיה זה בהתגלות גמורה, בהשגת ה מהות, שמשיגים את המהות, כפי שהדבר בענין הראיה שרואים את ה מהות של הדבר, כפי שנאמר על לעתיד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", ראיית המהות. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה : "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", -
כפי שאומרים כעת "קדוש" לפני הקדוש ברוך הוא, כי "קדוש" הוא בחינת מבדל, שאינו בגדר השגה ודעת, כי הוא למעלה מעלה מבחינת החכמה ודעת שבגן עדן, כי "החכמה מאין תמצא" כתיב , הוא בחינת "כתר עליון" הנקרא "אין" בזהר הקדוש , והשפעתו והארתו בבחינת גלוי, -
שיוכלו להשיגו בהשגת המהות, הוא דוקא כשהנשמה תתלבש בגוף זך וצח אחר התחיה, -
אחרי תחיית המתים, ומדוע הדבר כך, שבגן עדן, כשהנשמה היא בלי גוף, אין היא יכולה להשיג בגילוי את אור הכתר, ואילו לעתיד לבוא בתחיית המתים, כשהנשמה תהיה מלובשת בגוף (כידוע
ההכרעה כדעת הרמב"ן , שתכלית השכר תהיה דוקא לנשמה בגוף בזמן תחיית המתים), דוקא אז תוכל להשיג בגילוי את אור הכתר? אומר על כך רבינו הזקן: כי "נעוץ תחלתן - המדריגה העליונה ביותר שב"תחלה", בסופן" דוקא, -
ככתוב בספר יצירה
ומשמעות הדבר, כפי פירוש החסידות , שה"תחלה" שלמעלה גם מה"ראש המתפשט" (כמו המדריגות העליונות ביותר של השתלשלות) - נמצאת ב" סוף " דוקא, במדריגת ה"כתר" שלמעלה מהשתלשלות (למעלה אפילו מהמדריגה הגבוהה ביותר של השתלשלות, שהיא "חכמה" הנקראת "ראשית", שהיא היא ראשית ההשתלשלות). היכן זה יורד בגילוי? - "בסופן" דוקא - בגוף גשמי, שלכן דוקא כשהנשמה תהיה מלובשת בגוף בזמן התחייה - תתגלה בה אז ההתגלות הנעלה ביותר של אור הכתר, גילוי שאין בכוח הנשמה בגן עדן לקבלו. והכוונה היא: לא זו בלבד שלגבי אור זה, כיוון שהוא למעלה מהשתלשלות, אין לגביו שום הבדל בין נשמה לגוף. - לגבי הגילוי של גן עדן שכאמור לעיל הוא גילוי היורד בהשתלשלות - קיים הבדל בין נשמה לגוף, לנשמה בגן עדן הוא יכול להתגלות, ואילו לנשמה בגוף אין הוא יכול להתגלות, אך, לגבי אור ה"כתר" שהוא למעלה לגמרי מהשתלשלות, אין שום הבדל בין נשמה לגוף - אלא אדרבה, בגוף דוקא, שהוא "סופן" - דוקא שם "נעוץ" (נמצא) "תחלתן" אור ה"כתר", ו"סוף מעשה במחשבה תחלה כו'", כנודע. - ב מחשבה ישנם "תחלת המחשבה" ו"סוף המחשבה", וב מעשה ישנם "תחלת המעשה" ו"סוף המעשה" - והרי " סוף מעשה" דוקא הוא בתחלת המחשבה, שלכן, על ידי מצוות מעשיות דוקא הנעשות על ידי נשמה המלובשת בגוף גשמי - על ידי זה דוקא ממשיכים את אור ה"כתר", כפי שהוא אומר כאן על ידי ענין הצדקה, וכללות המצוות הרי נקראות בשם צדקה , שעל ידי מצוות ממשיכים אור ה"כתר", שכן, מצוות מעשיות שהן "סוף מעשה" - הן דוקא הינן ב"תחלה" של מחשבה - תכלית הכוונה ב"כתר" ו"רצון" לבריאת העולמות. על כל פנים מוסבר מדוע יאמרו לעתיד לצדיקים "קדוש" שכן, לצדיקים ("ועמך כולם צדיקים" - כל בני ישראל) יומשך ויתגלה אור שהוא קדוש ומובדל ולמעלה מהשגה, וכיוון שהם יתעצמו עם האור שיהיה בהם בהתגלות - לכן הם עצמם "קדוש". אך אי אפשר
להגיע למדרגה זו, -
לקלוט בהתגלות את האור הסובב כל העולמות, עד שיהא בגן עדן תחילה, להשיג בחינת חכמה עלאה - חכמה עליונה, (כו') [ אפשר צ"ל : כל חד] כפום שעורא דיליה, -
כל אחד כפי שיעורו ומדריגתו, (הוספת כ"ק רבינו: ולאח"ז יקום בתחה"מ - ע"י טל תורה - כמחז"ל ) ו"טל תורה מחיהו", -
כפי שחכמינו ז"ל אומרים "כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו" - בתחיית המתים, (הוספת כ"ק רבינו: ולאחכ"ז ש) "והקיצות היא תשיחך כו'" , ודי למבין. - שכפי המוסבר במסכת אבות
זה מוסב על עולם הבא, שכן התחלת הפסוק
היא "יחיו מתיך וגו' הקיצו ורננו שוכני עפר", ולאחר מכן מסיים "כי טל אורות טליך" שעל כך דורשת הגמרא "כל העוסק בתורה אור תורה מחייהו", כשהכוונה היא על "טל תורה". הרי כדי להגיע למדריגה שתהיה בתחיית המתים, שיוכלו לקבל בגילוי את האור ה"סובב כל עלמין", מן ההכרח שהנשמה תהיה לפני זה בגן עדן ותשיג "חכמה עליונה" בהתאם לשיעורה ולמדריגתה, למרות שהשגת הנשמה בגן עדן היא בבחינת "ממלא כל עלמין" בלבד, אור פנימי (כמוסבר לעיל), אבל, הרי מאיר בה גם בחינת ה"כתר" באופן של "מקיף", שלא בהתגלות ובהשגת המהות, אלא באופן של "ידיעת המציאות" - דבר זה נותן כוח בנשמה, שבזמן התחייה תוכל לקבל את האור ה"סובב" בהתגלות ובהשגת המהות (כמובא במאמר "קא מיפליגי במתיבתא דרקיע" ב"לקוטי תורה" פרשת תזריע, ש"אור הסובב" מאיר לנשמה בגן עדן באופן של "מקיף"), הרי, שבגן עדן שהשגת הנשמה היא בבחינת "ממלא כל עלמין" (אור פנימי), שם ההתגלות של ענין ה"תורה" שהיא ענין של "מזון" ואור פנימי, "ותורתך בתוך מעי" , כמובא בפרק ה' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", אלא, שמאירה גם הארה מענין המצוות (שהן לבושים ומקיפים לנשמה, כפי המובא ב"תניא" שם), ולעתיד, בתחיית המתים יהיה עיקר ההתגלות מאור ה"סובב כל עלמין" על ידי ענין המצוות, ועל ידי ועם ענין התורה "טל תורה" - ש"מחייהו" ו" היא תשיחך".להלן, חוזר רבנו הזקן לפרש הפסוק "רחבה מצותך מאד", שלעיל פירש המלה " מצותך " שהכוונה היא למצות הצדקה הנקראת "מצות ך " (המצוה שלך), המצוה של הקדוש ברוך הוא. כעת יפרש המלה " רחבה ", שמצות הצדקה היא כלי ושטח רחב, שתוכל להתלבש בה ההתגלות של "אור אין סוף" שתהיה בזמן התחייה. ובלשון רבינו הזקן: וזהו "רחבה מצותך מאד", היא מצות הצדקה, שהיא כלי ושטח רחב מאד, להתלבש בה הארת - והתגלות, אור-אין-סוף ברוך-הוא (וכמו שכתוב: - בפיוט ראש השנה: "לבושו צדקה"), -
שצדקה היא לבוש לקבלת "אור אין סוף" ברוך הוא, אשר יאיר לעתיד בבחינת בלי גבול ותכלית בחסד חינם - של הקדוש ברוך הוא, ב"אתערותא דלתתא" - על ידי עבודת האדם למטה בענין חסד וצדקה, זו, הנקראת "דרך ה'". - וכנזכר לעיל (בתחילת האגרת) שלמרות שישנה התעוררות מלמטה על ידי עבודת הצדקה - בכל זאת זה "חסד חנם", שכן, לאמיתו של דבר ההתעוררות האדם מלמטה אינה בערך כלל שהיא תעורר התעוררות כזו למעלה של התגלות אלקית בלתי מוגבלת כזו, אלא זה חסד חינם, והצדקה היא כלי בלבד לקבלת חסד זה והתגלות זו. וזהו לשון "מאד", -
"רחבה מצותך מאד", שהוא בלי גבול ותכלית. - שמצות הצדקה היא כלי רחב בלי גבול ותכלית לקבלת ההתגלות האלקית שהיא בלי גבול ותכלית. אבל - התחלת הפסוק "רחבה מצותך מאד" היא: "לכל תכלה - ראיתי קץ", "תכלה" - היא מלשון "כלות הנפש" שבגן עדן, -
הרי לכך ראיתי קץ, שיש לה קץ וגבול, שהיא בבחינת "קץ" ותכלית וצמצום כנזכר לעיל, -
שהאור המאיר בגן עדן הוא מבחינת "ממלא כל עלמין", שהוא אור מוגבל ומצומצם. ב"לקוטי לוי יצחק" להרה"ג ר' לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של, כ"ק רבינו, מפרש שלשת הענינים של "קץ", "תכלית" ו"צמצום", שהם בשלשת בחינות האור המאיר בגן עדן, וכן מסביר מדוע המלה "קץ" כתובה בפירוש בפסוק, "לכל תכלה ראיתי קץ", ולא הענין של "תכלית" ו"צמצום". ו"לכל תכלה" - לכל סוגי הגעגועים וכלות הנפש, כיוון שמדובר כאן אודות כלות הנפש והגעגועים שבגן עדן דוקא - מדוע, איפוא, הוא אומר " לכל תכלה"? - הוא לפי שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות גן עדן זה למעלה מזה עד רום המעלות, כמו שכתוב בלקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל בפרוש מאמר רבותינו זכרונם לברכה : "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", -
לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", מפרש האריז"ל, שהכוונה היא, שעולים תמיד ממדרגה למדרגה בהשגת התורה שאין לה סוף כו', -
ואין להם מנוחה לעמוד במדריגה אחת, אלא הם עולים תמיד ממדריגה למדריגה, עד אחר התחיה שיהיה להם - אז, מנוחה כו': - כמו אחרי זמן התחייה הנקרא "יום שכולו שבת ומנוחה " , שכן, יתגלה אז אור מעצמות "אין סוף" ברוך הוא, שאין בו שום התחלקות של מדריגות, הרי שלא שייך אז שום עליה ממדריגה למדריגה, אלא זה ענין של מנוחה ועונג מעצמות "אור אין סוף" ברוך הוא.
יח. כבר הוזכר לעיל כמה וכמה פעמים, שהאגרות קודש (ש"בני הגאון המחבר" קבעו ב"אגרת הקודש" כחלק מספר ה"תניא") נכתבו רובן ככולם כעניני התעוררות לעבודה בפועל ובמיוחד בענין הצדקה בהקשר ל"כולל חב"ד", להחזיק בעוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל.
בהתאם לכך הרי אגרת שלמראית עין לא נראה שמדובר בה אודות ענין של עבודה בפועל או של צדקה, ראוי להשתדל למצוא את הקשר שבין הענין אודותו מדובר באגרת הקודש לעבודה בפועל בכלל ולצדקה בפרט, ואם הדבר אפשרי - גם את ההמשך של אותה אגרת קודש למה שדובר באגרת הקודמת, ואשר לכן קבעו בני הגאון המחבר אגרת זו אחרי האגרת שלפניה.
באגרת הקודש סימן ח"י מסביר רבנו הזקן שני סוגים כלליים באהבת ה' - סוג אחד של אהבה הבאה מלמעלה ואין בכוח עבודת האדם להגיע אליה, שכן היא רק ענין של מתנה מלמעלה, וזו היא בחינת ומדריגת "אהבה בתענוגים" שהיא מעין עולם הבא (שם "נהנין מזיו השכינה"), כלומר, אהבה זו יש בה משום הנאה ותענוג מאלקות. סוג שני של אהבה - אהבה של צמאון ותשוקה לאלקות, אליה יש בכוח האדם להגיע על ידי עבודתו והתבוננותו. שייכות אגרת הקודש זו לאגרת הקודמת (סימן יז), ובמילא מה היא מוסיפה בעבודה בפועל בכלל ולגבי ענין הצדקה במיוחד - יכול להיות שהיא: הרי באגרת הקודש הקודמת בא ליד ביטוי המעלה הנעלית של עבודת הצדקה, שבעשיית מצות צדקה, יש באמת לאדם העושה, בשעת מעשה, גם מגן עדן וגם מעולם הבא, מזמן התחייה (שכן, בגן עדן יתגלו ה"פירות" בלבד - הארה דהארה של המצוה, ובעולם הבא (בזמן התחייה) תתגלה ה"קרן", השכר של המצוה עצמה). שבענין ההתגלות, שהאדם "יקח" אותו בענין של הבנה ובאופן של השגת המהות שהוא מבין את המהות של האלקות שבמצוה - הרי זה יהיה רק בגן עדן ובעולם הבא. אך, עצם הענין יש לאדם בשעה שהוא מקיים את המצוה (שהוא מתחבר על ידי כך ("מצוה" מלשון "צוותא וחיבור") עם עצמות "אין סוף" ברוך הוא, מצווה המצוה). שלכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא", שעצם עשיית תשובה ומעשים טובים (שעל ידי הקדמת התשובה, המעשים של המצוות הם - טובים ומאירים) בעולם הזה טוב יותר מאשר כל הבחינות והמדריגות של עולם הבא.
אך, כל זה הוא באופן של "העלם", שאין האדם חש בכך, ואין זה בגילוי בנפשו.