תניא

והנה, כמו כן מזיווג -

ויחוד, ז"א ונוקבא דבריאה-יצירה-עשיה -

"ז"א" (מדות) ו"מלכות" של העולמות בריאה-יצירה-עשיה, נבראו מאין ליש כל הנבראים -

של עולם ה"בריאה", והנוצרים -

היצורים של עולם ה"יצירה", והנעשים, -

הדברים שבעולם ה"עשיה", כפי שהוסבר לעיל, הרי מ"מלכות דאצילות" ומהזיווג של "ז"א" ו"מלכות" דאצילות מתהווים הנשמות והמלאכים של עולם ה"בריאה", נבראים שהם כבר ענין של "יש", וכפי שהסביר רבנו הזקן, הרי זה על ידי כוח ה"אין סוף" הנמשך ב"מלכות" בכלל וביחוד וזיווג "ז"א" ו"מלכות" בפרט, ומצד זה שה"קו" של "אור אין סוף" מלובש בספירות, שבגלל זה יכולה להיות מהם ההתהוות של מציאות "יש", כך גם שמיחוד וזיווג "ז"א" ו"מלכות" מהספירות של העולמות בריאה יצירה עשיה מתהווים הנבראים של עולמות אלה (וכפי שיסכם רבנו הזקן, שגם בהם ישנה ההתלבשות של הארה מה"קו" של "אור אין סוף"), על ידי אור הנשמה שבתוכן, שהיא -

הנשמה היא, אלקות, מהכלים די' ספירות דמלכות דאצילות, -

עשרת הכלים של "מלכות דאצילות" יורדים בספירות של בריאה-יצירה-עשיה להיות הנשמה והאלקות של הספירות של בריאה-יצירה-עשיה. וגם בתוכה -

ב"מלכות דאצילות", ישנה הארת ה"קו" דאור-אין-סוף -

שמצד אור ה"קו" שהוא מעין המאור, יכולה להיות ההתהוות של "יש מאין", כפי שהסביר לעיל, המלבש באצילות עד ה"פרסא", -

והמסך שבין "אצילות" ל"בריאה", שהאור של בריאה-יצירה-עשיה יהיה מהות אחרת מאשר האור של "אצילות". והארת ה"קו" שהיה מאיר בכלים די' ספירות דמלכות -

של "אצילות", בקע ה"פרסא" עימהם, ומאיר בהם -

בל' הכלים של "מלכות דאצילות" הנעשים נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, בבריאה־ יצירה- עשיה כמו באצילות ממש. -

ענין זה של ההארה מה"קו" שהאיר בכלים דאצילות, הוא גם אחרי שנעשה פרסא ומסך בין "אצילות" ל"בריאה-יצירה-עשיה", והאור של בריאה-יצירה-עשיה אינו בכלל מהות האור שמ"אצילות", אך, כיוון של' הכלים של "מלכות דאצילות" בוקעים את הפרסא, שגם אחרי הפרסא לא יהיה זה ענין אחר לגמרי, ענין של נברא ולא אלקות, אלא הם ענין של אלקות ואשר לכן הם אור הנשמה של בריאה-יצירה-עשיה (המהווה ומחיה הנבראים של בריאה-יצירה-עשיה), הרי כך גם ההארה מה"קו" שבהם גם כן בוקעת את הפרסא איתם וגם הארת ה"קו" מאירה באור הנשמה של בריאה-יצירה-עשיה. וכן, גם ה"קו" בעצמו -

לא רק הארת ה"קו" המאירה בכלים דאצילות, כי אם גם ה"קו" בעצמו, המלובש בסיום וסוף נצח-הוד-יסוד ד"אדם קדמון", שהוא סוף רגלי הישר שלו -

של א דם ק דמון, המסתימים במלכות דעשיה, הנה הארת ה"קו" מאירה משם -

מנצח-הוד- יסוד דאדם קדמון, ומתלבשת באור הנשמה די' ספירות דבריאה-יצירה-עשיה שהוא אלקות. "א"ק" הוא אדם קדמון, שענינו הוא - המחשבה הראשונה האוצרת בתוכה ומקיפה את כל סדר ההשתלשלות ("צופה ומביט עד סוף כל הדורות"), ומהפרטים שבמחשבה הקדומה הזו באה החיות של כל סדר ההשתלשלות, ובזה גופא ישנם "יושר" ו"עיגולים" - "עיגולים" הוא ענין של "מקיף", המקיף על כל מדריגות ההשתלשלות בהשוואה ובאופן שוה, ש"אצילות" ו"עשיה" מוקפים יחד; ו"יושר" הוא הענין של אור פנימי, הנותן חיות בכל ענין של השתלשלות בהתאם למהות ולמדריגת הענין, הרי רגלי ה יושר של א דם ק דמון מסתיימים במדריגה ה אחרונה של עולם ה"עשיה", שהיא "מלכות דעשיה". ועל כך הוא אומר, שהארת ה"קו" המאירה עד "מלכות דעשיה" (לא מצד ההתלבשות בכלים ד"אצילות", כי אם ענין ה"קו" המאיר ב"א"ק" (אדם קדמון) - נמצאת בכל מדריגות ההשתלשלות, עד במדריגה התחתונה של "מלכות דעשיה" הבאה מהמחשבה הקדומה ד"א"ק"), הרי ענין זה והארה זו מה"קו" מאיר ומתלבש באור הנשמה של עשר הספירות של העולמות בריאה-יצירה-עשיה, שהוא אלקות. והארה דהארה, -

מה"קו", מתלבשת בנפש-רוח די' ספירות דבריאה- יצירה-עשיה, -

לא רק באור הנשמה כי אם גם בנפש רוח, ואף גם בכל הכלים שלהם. בכלים של ספירות בריאה-יצירה-עשיה, למרות שאין הם אלקות, שמצד הארת ה"קו" מהכלים דאצילות לא מאירה שם ההארה, שכן "אצילות" אינו מאיר ואינו מתלבש בענין שאיננו אלקות, אך מצד ה"קו" עצמו שלמעלה מ"אצילות" יורדת (מצד המחשבה הקדומה של א דם ק דמון) הארת ה"קו" באופן של הארה דהארה גם בכלים של ספירות בריאה-יצירה-עשיה. והארה דהארה דהארה, -

כלומר המדריגה השלישית של הארה, הוא בכל הנבראים -

של עולם ה"בריאה", ונוצרים -

של עולם ה"יצירה", ונעשים, -

של עולם ה"עשיה", שעל ידי זה מאירה בכל נברא ונוצר ונעשה הכוונה שבמחשבה הקדומה ד"א"ק", שעל הנברא ונוצר ונעשה להשלים, וכוונה זו היא החיות של הנברא ונוצר ונעשה. הענין של "הארה דהארה דהארה" הוא, ש הארה איננה עצם אבל היא עדיין אותו מהות של הענין שממנו באה ההארה, כך שהארת ה"קו" היא עדיין מהות של אלקות, ואשר לכן היא מתלבשת רק באור הנשמה של הספירות שהוא אלקות. הארה דהארה כבר אינה המהות של המדריגה הקודמת, אך היא עדיין המציאות של הענין הקודם, שלכן ההארה דהארה מתלבשת בנפש רוח של ספירות בריאה-יצירה-עשיה, שכבר אינה המהות הקודמת (זה לא אלקות), אך זה עדיין המציאות של אותו ענין, ענין רוחני של כלים ושל ספירות, שלמרות שאין זה אלקות הרי זה גם כן לא מציאות של נברא. הארה דהארה דהארה היא כבר גם לא המציאות של ההארה האוריגינלית, שלכן ההארה דהארה דהארה של ה"קו" מתלבשת בכל הנבראים, נוצרים ונעשים שהם מציאות של נבראים. כמו שכתוב : "הימים וכל אשר בהם, -

עשית, ואתה מחיה את כולם", -

שנמשכת חיות מ"אור אין סוף", מ"אתה", בכולם (בכל הנבראים), שזה ההארה דהארה דהארה של ה"קו" מ"אור אין סוף", הנמשכת להיות חיות לכל הנבראים. וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם. -

שבכך יש הבדל בין אופן ההתלבשות ב"אצילות", ובאור ה נשמה של בריאה-יצירה- עשיה, ובנפש ורוח וכלים של עשר ספירות בריאה-יצירה-עשיה, עד בכל הנבראים,

אמנם מציאותו ומהותו של אור האין-סוף -

עצמו, אינו בגדר מקום כלל, -

שנאמר שב"אצילות" נמצא "אור אין סוף" באופן אחד ובבריאה-יצירה-עשיה ופרטיו - באופן אחר, אלא הוא וסובב כל עלמין -

כל העולמות, בשוה, ו"את השמים ואת הארץ אני מלא" -

אומר הקדוש ברוך הוא, בהשואה אחת, -

שכשם שהוא מלא בשמים כך הוא מלא בארץ, ו"לית אתר פנוי מניה" -

אין מקום ומדריגה שהוא פנוי וריק ממנו יתברך, אף בארץ הלזו הגשמית, רק שהוא בבחינת מקיף וסובב, -

אין הוא מאיר בפנימיות, שיורגש כפי שהחיות מורגשת, כי אם הוא באופן של מקיף והעלם, וכמו שנתבאר הפירוש -

של "סובב כל עלמין", בליקוטי אמרים, -

בחלק הראשון של ספר ה"תניא" , ולא התפשטות והתלבשות החיות -

מה שמהות ומציאות ה"אין סוף" מלא בכל העולמות - אין זה באופן של התפשטות והתלבשות החיות, להחיותם ולהוותם מאין ליש, -

שגם על ההתהוות מ"אין" ל"יש", למרות שזה על ידי כוח נעלם של "אור אין סוף", הרי זה, אבל ענין של גילוי והתפשטות להתהוות הבאה על ידי הספירות והמדריגות הממשיכות ומגלות את הכוח הנעלם, כי אם -

ההתפשטות לחיות ולהתהוות, באה על ידי הארה דהארה דהארה וכו' מה"קו", כנזכר לעיל. וגם מאור-אין-סוף הסובב ומקיף לארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה בשוה, -

האור שהוא למעלה מעולמות, והשפעתו בעולמות היא רק באופן שהוא סובב ומקיף כל ארבעת העולמות בשוה, מאיר -

גם אל הקו הפנימי -

שהוא אור פנימי בעולמות, דרך הכלים דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשיה, -

שהכלים הרי מקיפים לאור המתלבש ב תוך הכלים, ובהארתו תוך הכלים - נותן בהם כח ועז לברא יש מאין. -

כפי שהוסבר לעיל, הרי התהוות הנבראים שבכל אחד מהעולמות, הוא על ידי הכלים של הספירות שבאותו עולם; הרי הכוח שיש לכלים של הספירות להוות "יש מאין" (התהוות שבאה דוקא מעצמות "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין") הוא מפני שמאיר בהם מ"אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין". ומאחר שהבריאה היא על ידי הכלים, -

שיש בהם הרי ענין של גבול והתחלקות, לזאת -

לכן, הם הנבראים בבחינת רבוי והתחלקות -

שאחד שונה מהשני, וגבול ותכלית, -

למרות שהכוח להתהוותם בא מה"אור הסובב" שהוא בלי גבול, אך, מפני שהכוח מאיר ב תוך הכלים, הרי ההארה האלקית שישנה על ידי הכלים, היא בחינה של התחלקות ובאופן של גבול, ובפרט -

כפי שההארה האלקית ממנה נעשית ההתהוות, באה בגילוי, על ידי האותיות, כנזכר לעיל. -

שהאותיות יש בהן יותר ענין ההתחלקות וההגבלה מאשר הכלים. על כל פנים הרי אמר לעיל, שלא רק בספירות של העולמות, בנשמה, ובנפש רוח, ובכלים, יש גם מהאור הפנימי של "אור אין סוף" (ה"קו", שענינו אור שבשביל העולמות, אור שיאיר את העולמות באור פנימי ה"נרגש" בעולמות, כפי שחיות נרגשת), וגם מהאור הסובב ומקיף (אור שהוא למעלה מעולמות, והשפעתו בעולמות הוא רק באופן זה שהוא נשאר למעלה מהם, ואינו נרגש בהם בפנימיות), הרי לא רק שב ספירות יש מכל אחד משני הסוגים שבאור, כי אם גם בכל נברא יש משני הסוגים שבאור; ההבדל מתבטא רק בכך אם זה בא בהארה, או בהארה דהארה, או בהארה דהארה דהארה: כשזה בא באופן של הארה, הרי אין זה אכן העצם מ"אור אין סוף", אך זה עדיין ה מהות של "אור אין סוף"; וכשזה בא באופן של הארה דהארה, אין זה גם המהות של "אור אין סוף", כי אם המציאות בלבד (כלומר, שאין זה ענין שמהותו אלקות, כי אם מציאות של אלקות בלבד); אך, כשזה בא באופן של הארה דהארה דהארה, כפי שהדבר בכל הנבראים, אין זה גם לא המציאות של ההארה האלקית הקודמת, אלא זה כפי שההארה האלקית באה ומתלבשת במציאות של נברא.

להלן יסביר רבנו הזקן, שגם כפי שההארה האלקית באה במציאות של נברא, זה מתגלה דוקא בנברא כזה שבנבראים עצמם הוא מהיסוד הנמוך ביותר, יסוד העפר שלמטה מאש, רוח ומים, ובנברא המורכב בעיקר מיסוד העפר, כמו הארץ הגשמית - מתבטא בגילוי הכוח והיכולת שיש דוקא בעצמות "אור אין סוף" להוות "יש מאין". כוח זה הוא בעיקר ב"אור הסובב" ומתגלה על ידי ה"קו" דוקא, האור הפנימי, דבר זה נראה בבירור במה שהארץ מצמיחה, שצמיחת צמחים ואילנות גשמיים מכוח הצומח הרוחני שבארץ היא ענין של "יש מאין", וכוח זה מגלה הארץ תמיד, שתמיד צומחים ממנה צמחים באופן של "יש מאין", (לא רק בששת ימי בראשית, כפי שזה היה בשאר המאמרות, כמו "ישרצו המים" וכדומה, שאז, בששת ימי בראשית, הוציאו המים מכוחם הרוחני ענין של נפש חיה שבא מהמים, אך לאחרי ששת ימי בראשית כבר באה נפש חיה אחת מהשניה, ואין זה באופן של "יש מאין", ואילו הארץ - מצמיחה תמיד צמחים באופן של "יש מאין") - הרי שבארץ ישנה המעלה, שלמרות שהיא "נברא" שההארה האלקית שבה הצטמצמה באופן של הארה דהארה דהארה (שאין הוא המהות של אלקות ואפילו לא המציאות של אלקות, כי אם מציאות של נברא גשמי כפי שזה בארץ), בכל זאת נראה על ידה הכוח האלקי של התהוות "יש מאין", מצד זה שיש בה גם מהאור ה"סובב כל עלמין" וגם מאור ה"קו" שעל ידו מתגלה הכוח הסובב בענין של התהוות וחיות בנבראים. טעמו של דבר מדוע דבר זה מתגלה בארץ דוקא, יסביר רבנו הזקן להלן, הוא מפני שהארץ היא היסוד הנמוך ביותר של העולם הגשמי, ובמקום הנמוך ביותר שבו יורדת ההארה האלקית, יש בו כוח מ"אור חוזר", המבטא בגילוי יותר את ה"עצם", כאור ומדריגה שלמעלה ממנה. ובלשון רבנו הזקן: