תניא

והנה, כללות הי' ספירות שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל בכתב יד ליתא], שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות, וכל פרטי המדות שבאדם -

נטיותיו השונות של האדם, אם הן נטיות חיוביות, שהוא נמשך אליהן, או נטיות שליליות, שהוא עומד בנפרד מהן, באות מאחת מז' מדות אלו, שהן -

שבע המדות, שורש כל המדות וכללותן, -

שורש כל המדות והנטיות באדם, הם שבע מדות אלו, ובהן ישנם כל הפרטים באופן כללי, לפני שהם באים בפרטים של נטיות פרטיות, שהן: -

שבע המדות הן: מדת החסד להשפיע בלי גבול, -

כלומר, גם עצם ההשפעה הוא בלי הגבלה, וגם אל מי שמשפיעים הוא בלי הגבלה, ההשפעה היא לכל, ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כל כך, -

כלומר, שההשפעה, היא בהגבלה, עד כמה להשפיע, או שלא להשפיע. [נוסח אחר: כל עיקר] כלל, -

כלומר, שלמקבלים מסויימים לא תהיה ההשפעה כלל, או כפי שכתוב בחצאי הריבוע: "כל עיקר", לא להתחיל להשפיע להם כלל, וכל זה בא מצד ה"גבורה" שהיא מדת הדין והצמצום, ומדת הרחמים לרחם על מי ששיך לשון רחמנות עליו, -

שלמרות שאין הוא ראוי שישפיעו לו, אך מצד הרחמנות צריכים לרחם עליו ולהשפיע לו, והיא -

מדת הרחמים, היא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד, שהיא -

מדת ה"חסד" היא להשפיע לכל, גם למי שלא שיך לשון רחמנות עליו כלל, מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל. -

ובכל זאת, מצד מדת ה"חסד", שהיא חסד והשפעה בלי הגבלה, אפשר להשפיע גם לכזה, אך, מצד מדת ה"רחמים" שיש בה גם התכללות של "גבורה", קיימת הגבלה שלא להשפיע לאחד כזה, ולעומת זה מי שרחמנות עליו, הרי למרות שאין הוא ראוי, נדרש מצד רחמנות להשפיע לו. ולפי שהיא -

מדת ה"רחמים", היא מדה ממוצעת -

שיש בה גם "חסד" וגם "גבורה", נקראת "תפארת", כמו בגדי תפארת, על דרך משל, שהוא בגד צבוע בגונים הרבה מערבים [ בו בכתב יד ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי, מה שאין כן בגד הצבוע בגון אחד - לא שיך בו לשון תפארת. -

שכן, "תפארת" היא רק התכללות של כמה גוונים, ומפני שבמדת ה"רחמים" ישנה התכללות של חסד וגבורה - היא נקראת בשם "תפארת". ואחר כך, -

אחרי שישנה ההתעוררות להשפיע, אם שההתעוררות היא מצד מדת ה"חסד" או מצד מדת ה"גבורה", או מצד מדת "הרחמים", בבוא ההשפעה לידי מעשה, דהיינו בשעת ההשפעה ממש -

כלומר, לא כשהוא לומד את הענין לעצמו, אלא - בהכנה להשפיע אותו ענין ממש לאחר מכן, צריך להתיעץ -

ולהתבונן, איך להשפיע, בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה , כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה לבנו, -

שלבן יש חשק גדול להשפיע מה שיותר, אם יאמרנה לו כלה כמו שהיא בשכלו - לא יוכל הבן להבין ולקבל, -

גם מפני שהשכל כפי שהוא אצל האב (המשפיע) עדין מדי מכדי שהבן יוכל להבינו ולקלטו - אלא הוא מוכרח קודם להלביש את השכל בענין אחר לא כל כך עדין (כמו במשל שלמטה מהנמשל), וגם מפני שכל העשירות של השכל על כל פרטיו וסברא הנוטה לצד אחד וסברא הנוטה לצד השני - הרי זה עשיר מדי מכדי שיוכל הבן (המקבל) לקבל את השכל, אלא הוא מוכרח מקודם להפריד את השכל לחלקים, לא לגלות לו את כל הפרטים, אלא פרטים מסויימים של השכל, שיהיה קל לו לקבל, רק שצריך לסדר לו בסדר וענין אחר, -

משל, שהוא ענין שני, לא אותו ענין של השכל והנמשל, דבר דבר על אפניו, -

כלומר, שאין הוא מגלה לו שתי הסברות שהן לחיוב ולשלילה, אלא באופן אחד - או את הסברא הנוטה לזכות או הסברא הנוטה לחיוב, או לכשר או לפסול וכדומה, וכל זאת כדי שיוכל לקבל את השכל, מעט מעט, -

מן השכל הוא משפיע לו, ולא כל השכל. כלומר, גם באורך השכל, בירידת ובהורדת השכל, מן ההכרח שיהיה צמצום בהתאם לכושר הקליטה של המקבל, וגם ברוחב השכל, בפרטיו הרבים של השכל, מן ההכרח שיהיה צמצום, כדי שהמקבל יוכל לקלוט אותם, ובחינת עצה זו -

המיעצת לו איך להשפיע את השכל, נקראת "נצח" ו"הוד", שהן "כליות יועצות"; -

כשם שבגוף האדם יש לכליות (גם) תפקיד של עצה (מיעץ), כך גם בנפש, מדות "נצח" ו"הוד" הן הכליות המיעצות כיצד להשפיע, וגם. נסח אחר: והן] -

ברוחניות, "תרין ביעין", -

שני הביעין המבשלים הזרע, -

כמו שבגשמיות, בישול הזרע הוא על ידי ה"תרין ביעין", כך ברוחניות, בדבר השפעה, זה על ידי המדות "נצח" ו"הוד", שהיא הטפה הנמשכת מהמח, דהינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב, -

המשפיע שכל לבנו, שלא ימשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו, רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהוה שכל שאינו דק כל כך, כדי שיוכל הבן לקבל בומחו והבנתו, והוא ממש, על דרך משל, כטיפה -

של זרע, היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד], ונעשית גסה וחמרית ממש בכליות ותרין ביעין. -

זוהי הירידה וההגשמה שנעשה בשכל המשפיע, שיהיה לפי ערך שכל המקבל. וגם "נצח" ו"הוד" נקראים "שחקים" ו"רחים" ששוחקים מן לצדיקים, -

השם של רקיע "שחקים" הוא על שם ש"שוחקים מן לצדיקים" , וזה ענין נוסף ב"נצח" ו"הוד" שהן מחלקות את השכל לחלקים רבים. ובלשון רבנו הזקן: כמו הטוחן [חטים] ברחים, על דרך משל, שמפרר החטים לחלקים דקים מאד - כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו, ולחלקם לחלקים רבים, ולומר לו מעט מעט -

מן השכל, במועצות ודעת. -

מה לומר לו ומה לא לומר לו, ענין חלוקת השכל וגילוי חלקים מסויימים בלבד מהשכל, הוא צמצום בעומק השכל, נוסף על הצמצומים האמורים לעיל באורך ורוחב השכל, כך שבכל ששת הקצוות של השכל, אורך, רוחב ועומק - ישנה ה"פעולה" של הכליות היועצות של "נצח" ו"הוד". וגם בכלל, בחינת "נצח" הוא לנצח ולעמד נגד כל מונע ההשפעה והלמוד מבנו מבית ומחוץ, -

גם דברים שהם פנימיים ומונעים מלהשפיע לו ומללמוד אתו, וגם דברים שהם מניעות חיצוניות, מבית - הינו להתחזק נגד מדת הגבורה והצמצום שבאב עצמו, שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו, לומר שאינו ראוי לכך עדין -

להשפיע לו חכמה עמוקה ושכל עמוק זה - אלא עליו להתחזק כנגד זה - ולהשפיע לו. זה משמעות "נצח" לגבי המניעות מבית, להשתלט על המניעות הפנימיות שבתוכו הוא. (בכתב יד נרשם: חסר). -

בכתבי היד שעיינו בהם כדי להשוות לאגרות הקודש הנדפסות - כשהכינו "תניא" זה לדפוס

- נרשם "חסר". ההסברה לכך היא: א) מניעות "מחוץ", מניעות חיצוניות, אין רבנו הזקן מסביר. וכותב על כך הרבי: שצריך עיון אם המניעות מחוץ יותר פשוטות מאשר המניעות "מבית", ואדרבא - "מבית" יותר פשוט. אלא - כותב הרבי - הביאור על המניעות "מחוץ" כלול במה שצויין כאן שחסר באגרת. ב) בהתאם למה שלמדנו הפירוש של "ובכלל בחינת נצח", שבכלל ובבחינת "נצח" כלול גם ענין הנצחון, להתגבר על המניעות והעיכובים נגד ההשפעה - לא חסר כלום במה שרבנו הזקן אינו מסביר ענין כזה בבחינת "הוד", שכן ב"הוד" אין ענין דומה שיוכלל בכלל של בחינת "הוד" - כפי שהדבר ב"נצח", ענין הנצחון. ברם, אפשר גם ללמוד פירוש המלים "וגם בכלל בחינת נצח", בצורה אחרת, שהכוונה היא ל"נצח" בכלל - לא פרט במדת ה"נצח" שבו היא משתווה למדת "הוד", ששתיהן הן "כליות יועצות", ו"תרין ביעין", ו"שחקים ששוחקים מן", אלא ענין ה"נצח" בכלל - כללות ענין ה"נצח", ושעל כך הוא אומר שזה ענין הנצחון, כשלומדים באופן כזה, חסר כאן הביאור: מהו ה"כלל" של ענין ומדת "הוד" - וזהו הכוונה ב"חסר". להלן יסביר רבנו הזקן בחינת ה"יסוד". ובחינת "יסוד" היא, על דרך משל, ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון, שרוצה שיבין בנו; -

שמצד הרצון ישנה ההתקשרות, ההתמסרות וההתקשרות של שכל האב (המשפיע) עם שכל הבן (המקבל), ובלעדי זה, -

בלי ההתקשרות של מדת ה"יסוד", גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד לעצמו (בכתב יד קודש אדמו"ר בעל צמח צדק נשמתו עדן, בדרוש "כי ידעתיו" סעיף י"ג שהועתק שם לשון זה), ליתא תיבות אלו] - לא היה מבין כל כך כמו עכשו, שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים

באהבה וחשק, שחושק מאד שיבין בנו, -

שזה לא רק רצון, מה שהוא רוצה שהבן יבין, אלא חשק ורצון, רצון שכלול בו תענוג (שזה ענין "יסוד", סוג כזה של התקשרות). אחרי המלים "שמדבר בעדו ולומד לעצמו", כתוב באותיות קטנות: בכתב יד קודש אדמו"ר בעל "צמח צדק" (בדרוש כי ידעתיו סעיף י"ג

שהועתק שם לשון זה) ליתא - אין - תיבות אלו] - שכן, לא זו בלבד שאינו דומה כשלומד אותו ענין לעצמו לכשלומד אותו עם בנו באהבה, אלא גם כשהוא לומד ומשפיע לבנו בלי התקשרות וכו' - אין זה באותו אופן כמו בשעה שהוא משפיע לבנו בהתקשרות וכו', החשק וההתקשרות מוסיפים בהבנת הבן. וכל מה שהחשק והתענוג גדול

- כך ההשפעה והלמוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר, והאב משפיע יותר, -

עצם העובדה שהבן "קולט" במדה מרובה יותר וטוב יותר, גורם שהאב ישפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו -

של האב, בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו (וכמו על דרך משל בגשמיות ממש, -

בבחינת ה"יסוד" בזיווג גשמי, רבוי הזרע הוא מרב החשק והתענוג, ועל ידי זה ממשיך הרבה מהמוח, -

משם באה טיפת הזרע, ולכן המשילו חכמי האמת לזווג גשמי, -

שכן, בהשפעת השכל ישנם ענינים כמו שהם בהשפעה של משפיע למקבל בזיווג גשמי, כמו שיתבאר). -