והנה מודעת זאת, -

ידוע הרי, שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים, מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך, אשר החסד גובר בהן -

במדות העליונות, על מדת הדין והגבורה והצמצום, וכמו שכתוב: "גבר חסדו על יראיו", -

המרמז על התגברות החסד על מדת היראה והגבורה שבו יתברך, שלכן נקראת הנשמה "בת כהן" -

שהיא באה מבחינת כהן, שהיא מדת החסד, כמו שכתוב בזהר הקדוש. -

וכיוון שהנשמה באה מהמדות הקדושות שבהן החסד מתגבר - לכן גם בנשמה מדת החסד והרחמנות היא בהתגברות, שיהודים בטבעם הם בעלי רחמנים וגומלי חסדים. והנה, הצדקה הנמשכת מבחינה זו -

מ טבע הרחמנות שבנשמה, נקרא בשם "מעשה הצדקה", כי שם "מעשה" נופל על דבר שכבר נעשה, או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההוה ורגיל תמיד, ואף כאן -

בענין הצדקה הבאה מהרחמנות הטבעית שבנשמה, הרי מדת החסד והרחמנות הטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר -

הרי זה דבר ש כבר נעשה, מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו יתברך, כמו שכתוב: "ויפח באפיו כו'", -

בגופו של אדם הראשון נשמה של חיים, ואנו אומרים על הכנסת הנשמה ביהודי: "ואתה נפחת בי", "ומאן דנפח כו'", -

מתוכו נפח, מתוכיותו ומפנימיותו, ובנמשל הכוונה שהנשמה באה מפנימיות האלקות, הרי, כיוון שהיא באה מפנימיות מדותיו יתברך - יש בה, בנשמה, ענין הפנימיות של מדותיו יתברך, יחד עם התגברות מדת החסד, מאז ירידתה וכניסתה בגוף. וגם בכל יום ויום -

הקב"ה בטובו מחדש מעשה בראשית, -

כולל התחדשותן של המדות שלמעלה, ובאשר לנשמה למטה, הרי ו"חדשים לבקרים כו'" . -

זה פירוש "מעשה", שנעשה תמיד, שהרי תמיד ישנה ההתחדשות בנשמה ומדת הרחמים שלה, הרי זה ענין "מעשה הצדקה", הצדקה נעשית מצד מדת הרחמנות שבטבע בני ישראל. אך לשון "עבודה" אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו, -

שעליו להתייגע עם עצמו לעשות נגד טבע נפשו, שכן הטבע של נפשו אינו רוצה להרשות זאת, רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך-הוא, כגון ליגע עצמו בתורה ובתפלה "עד מצוי הנפש

כו'". -

דבר שאין טבע הנפש רוצה להרשותו, אלא הוא מתייגע עם עצמו כנגד טבע נפשו. ואף כאן במצות הצדקה, -

העבודה היא לתן -

לתת הרבה יותר מ -

אשר טבע רחמנותו ורצונו -

לתת, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה

על פסוק : "נתן תתן" - "אפלו מאה פעמים וכו'".