אך אחר בריאת האדם – שענינו הוא "לעבדה כו'", - ולהמשיך המשכות על ידי התעוררותו מלמטה, אזי כל אתערותא דלעילא – כל התעוררות שמלמעלה לעורר מדת חסד עליון, הוא באתערותא דלתתא, - על ידי ההתעוררות והעבודה של האדם למטה, שהוא מעורר וממשיך את החסד העליון, בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה. – הרי, על ידי צדקה וחסד שיהודי עושה למטה, הוא ממשיך מהיו"ד של שם הוי' – מ"חכמה" – לה' של שם הוי' – "מלכות", - הרי שהוא "עושה" וממשיך את שם הוי'. לכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה : כל האומר אין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, אפלו תורה אין לו, אלא לעסק בתורה ובגמילות חסדים. כי הנה, הגם דאורייתא מחכמה נפקת , - למרות שתורה באה מ"חכמה", ובאוריתא מתקים עלמא , - ועל ידי תורה מתקיים העולם, ובאינון דלעאן בה , - ועל ידי אלה שעוסקים ומדברים בה (בתורה), כי בדבורם – דיבורי תורה, ממשיכים הארות והשפעות (נסח אחר: והשראות) חכמה עלאה – חכמה עליונה, מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה : "אל תקרי בניך אלא בוניך" – תלמידי חכמים שהם העוסקים בתורה, הם לא רק "בניך", הבנים שלך, אלא הם גם "בוניך", הם בונים ומקיימים את העולם על ידי לימודם תורה - הרי המשכה זו – מ"חכמה" לאותיות הדיבור, היא בחינת ירידה גדולה, ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים – טבע המים שהם נמשכים ממקום גבוה למקום נמוך, כך גם נמשך החסד העליון שנמשל למים, ממקום גבוה למקום נמוך, - ממקום ומדריגה גבוהים למקום ולמדריגה נמוכים, וחסד זה נמשך באתערותא דלתתא, - בהתעוררות מלמטה, בצדקה וחסד תתאה, - על ידי צדקה וחסד הנעשים למטה בגשמיות, שממשיכים – ונותנים, חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים. – על ידי החסד והחיים שנותנים וממשיכים לעני שפל ונדכא, ממשיכים את החסד שלמעלה, כדי להמשיך "חיים" מבחינת "חכמה" שירד למקום נמוך – לאותיות הדיבור שהן מקור כל הנבראים. וזהו שכתוב : "אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כי אם בזאת יתהלל כו', - השכל וידוע אותי , ומסיים שמשכיל באופן: כי אני ה' עשה חסד כו'", - הרי שמהללים את ה"חכמה" כשהיא עושה ופועלת חסד, שאז ה' עושה חסד, כי החסד – שהאדם עושה וממשיך את החסד שלמעלה, ש"אני ה' עושה חסד" – שבעשיה, הוא הממשיך חיי החכמה למטה, - שבאותיות הדיבור יומשך מקור הנבראים, כדי שזה יומשך למטה. ואם לאו – אם חסרה עשיית החסד, ישנו רק הענין של חכמה – של לימוד התורה בלבד, הרי נקראת "חכמתו" לבדו, - ככתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו" – בחכמה שלו, בלי המשכת חיים ממנה – מה"חכמה" שלמעלה, חס ושלום.
ובזה יובן מה שכתב האריז"ל , שיש ב' מיני נשמות בישראל: נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם , ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים.
דלכאורה, הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסק בגמילות חסדים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ש"אפלו תורה אין לו".
– אם הוא אומר שאין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, גם תורה אין לו. כיצד, איפוא, אומר האריז"ל שישנו סוג של נשמות העוסקות בתורה כל ימיהן?
אלא – יסביר רבנו הזקן להלן, שאין הכוונה שנשמות אלו מתעסקות בתורה בלבד ואינן עוסקות בגמילות חסדים ח"ו, אלא הכוונה היא שעיקר ענינן הוא תורה, שהתלמידי חכמים שתורתן עקר ורב ימיהם בה, ומעוט ימיהם – הם עוסקים בגמילות חסדים,
הנה פעלת אתערותם דלתתא – ה"פעולה" מהתעוררותם שלמטה, לעורר חסד עליון, להמשיך ולהוריד אור-אין-סוף המלבש בחכמה עלאה, - ב"חכמה עליונה", שהיא מקור תורת ה' שבפיהם, - בדיבורם דברי תורה, היכן, איפוא, הם ממשיכים זאת? - הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה – שהם ממשיכים שם על ידי עסק התלמוד, - גמרא הכוללת הטעמים והשקלא וטריא של ההלכות, שיש לכך שייכות לעולם ה"בריאה" – עולם ההשגה, ולמלאכים שביצירה – הם ממשיכים, על ידי למוד המשנה, - שכן, "משנה" המורכבת מפסקי ההלכות "כשר" או "פסול", "טמא" או "טהור" – יש לה שייכות לעולם ה"יצירה" – עולם המדות, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצרופי אותיות הדבור, היא תורה שבעל פה, - "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" , ומקור האותיות הוא מחכמה עלאה – מ"חכמה עליונה", כנזכר לעיל,
- הרי שבלימוד התורה שלהם הם ממשיכים מ"חכמה עליונה" – לצירופי אותיות הדיבור של תורה שבעל פה, ועל ידי כך הם ממשיכים חיות לנשמות ולמלאכים.
אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה – של שם הוי', לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עז – הרי זה אופן צמצום אחר לגמרי כדי שהאור יומשך בעולם השפל, לא די באתערותא דלתתא – "התעוררות מלמטה", של תלמידי חכמים העוסקים מעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, אלא על ידי אתערותא – התעוררות, דבעלי מצות העוסקים רב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים – בספר ה"תניא", בחלק א פרק לד). – שם הוא אומר, שעל ידי נתינת צדקה, שהוא נותן חומש בלבד – נעשית כל יגיעתו לפרנסתו – מכון לשבתו יתברך, ובחסד שלו הוא מעורר את ה"דרועא ימינא", את החסד שלמעלה,
ולכן נקראו – בעלי המצוות, "תמכי אוריתא" , - הם תומכים בתורה (עצמה), לא רק בלומדי תורה, כי אם הם תומכים את התורה עצמה, שכן, הם ממשיכים שהאור שמשורש ומקור התורה יאיר למטה, והן בחינות ומדרגות נצח והוד, - נצח והוד הם "תרין שוקין" , כמו ה"שוקין" שעליהם עומד האדם על הארץ, כך הם ממשיכים את התורה למטה בעולם זה, להיותן – מפני שהם ממשיכים אור התורה למטה לעולם העשיה. ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם "מעשה", כמו שכתוב : "והיה מעשה הצדקה שלום", - הרי שהוא קורא לצדקה בשם "מעשה", על שם שפעלתה להמשיך אור ה' לעולם העשיה.
וזהו דקדוק לשון זהר הקדוש: "מאן דעביד שמא קדישא" – מי שעושה את השם הקדוש, "דעביד" דיקא, - המלה "עביד" היא בדיוק, כי באתערותא דלתתא – "בהתעוררות מלמטה", בצדקה וחסד תתאה – בעשיית צדקה וחסד כאן למטה, מעורר חסד עליון, - החסד שלמעלה, להמשיך אור-אין-סוף מבחינת חכמה עלאה – "חכמה עליונה" שהיא יו"ד של שם, - הוי', לה' של שם, - הוי', בחינת הדבור ורוח פיו יתברך, כדי להשפיע לעולם העשיה. – זהו דיוק הלשון "עביד" בלשון הזוהר במקום הלשון "עושה", עשיה, שכן, על ידי מעשה הצדקה הוא ממשיך אור אין סוף בעולם ה"עשיה",
ועל דרך משל, להבדיל הבדלות אין קץ, כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים (ולא כשהוא בינו לבין עצמו), ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם. והמשכילים יבינו:
