וזהו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה", שה"עינים" הם כינויים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים "עיני העדה", -

שכן בהם מאיר אור החכמה המצויין בכינוי "עינים", ו"אוירא דארץ ישראל מחכים". -

האויר של ארץ ישראל מחכים, מפני ששם מאירה בחינת ה"חכמה", הרי "תמיד עיני ה' אלקיך" - שתמיד מאירה שם בחינת ה"חכמה". והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אף-על-פי-כן אינה בבחינה ומדרגה אחת -

ושווה, לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה, הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשורשו. -

כך שהאור הנמשך שוב, הוא אור חדש ונעלה יותר. וזהו שכתוב: -

ש"עיני ה' אלקיך" בה "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. -

ולא כתוב "לעולם ועד", שכן, ההמשכה הנמשכת בראש השנה היא רק לאותה שנה, ובערב ראש השנה היא מסתלקת כדי שיימשך אור חדש ונעלה יותר. ולכן כתיב -

כתוב, "מרשית" חסר א' -

שהיה צריך להיות כתוב "ראשית" (באל"ף אחרי הרי"ש) וכאן כתוב בלי אל"ף - וטעמו של דבר על פי פנימיות, הוא: רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות, -

שאז פנימיות החיות של העולם היא בהסתלקות, שכן אז "עליית המלכות", פנימיות ה"מלכות" עומדת בעליה והסתלקות, שיורד -

אחרי התקיעות, אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר ב"ארץ החיים" שלמעלה -

ב"מלכות" של עולם ה"אצילות", מקור כל העולמות והנבראים, ושלמטה, -

בארץ ישראל, ההשפעה בעולם זה עוברת דרך ארץ ישראל, בתחילה באה החיות בארץ ישראל, ומארץ ישראל היא נמשכת בכל העולם, להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גלויו מההסתר הזה, -

אור זה נהיה מוסתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, וכדי שאור זה יתגלה ויושפע שפע חיות בעולמות ובנבראים, הרי זה, תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה, -

כפי מדת הזכות שזכו, והתשובה שעשו במשך עשרת ימי התשובה, באותה מדה מתגלה האור החדש והנעלה יותר שנמשך בראש השנה, ודי למבין:

לסיכום: הוסבר באגרת זו, שהאור האלקי של "חכמה" ד"אצילות" המאיר בארץ ישראל, הוא בכל שנה בהוספה בכמות ובאיכות, יותר אור, ואור נעלה יותר. על דרך זה על הצדקה של ארץ ישראל להיות באופן כזה, שבכל שנה תינתן בהוספה בכמות ובאיכות. מסיום האגרת יוצא, שהדבר נוגע גם להתגלות האור, שהאור שירד באופן של הסתר - הרי כדי שיתגלה יותר ויותר - תלוי הדבר בריבוי מתן הצדקה לארץ ישראל יותר ויותר.

וזהו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה", שה"עינים" הם כינויים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים "עיני העדה", -

שכן בהם מאיר אור החכמה המצויין בכינוי "עינים", ו"אוירא דארץ ישראל מחכים". -

האויר של ארץ ישראל מחכים, מפני ששם מאירה בחינת ה"חכמה", הרי "תמיד עיני ה' אלקיך" - שתמיד מאירה שם בחינת ה"חכמה". והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אף-על-פי-כן אינה בבחינה ומדרגה אחת -

ושווה, לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה, הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשרשו. -

כך שהאור הנמשך שוב, הוא אור חדש ונעלה יותר. וזהו שכתוב: -

ש"עיני ה' אלקיך" בה "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. -

ולא כתוב "לעולם ועד", שכן, ההמשכה הנמשכת בראש השנה היא רק לאותה שנה, ובערב ראש השנה היא מסתלקת כדי שיימשך אור חדש ונעלה יותר. ולכן כתיב -

כתוב, "מרשית" חסר א' -

שהיה צריך להיות כתוב "ראשית" (באל"ף אחרי הרי"ש) וכאן כתוב בלי אל"ף - וטעמו של דבר על פי פנימיות, הוא: רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות, -

שאז פנימיות החיות של העולם היא בהסתלקות, שכן אז "עליית המלכות", פנימיות ה"מלכות" עומדת בעליה והסתלקות, שיורד -

אחרי התקיעות, אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר ב"ארץ החיים" שלמעלה -

ב"מלכות" של עולם ה"אצילות", מקור כל העולמות והנבראים, ושלמטה, -

בארץ ישראל, ההשפעה בעולם זה עוברת דרך ארץ ישראל, בתחילה באה החיות בארץ ישראל, ומארץ ישראל היא נמשכת בכל העולם, להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גלויו מההסתר הזה, -

אור זה נהיה מוסתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, וכדי שאור זה יתגלה ויושפע שפע חיות בעולמות ובנבראים, הרי זה, תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה, -

כפי מדת הזכות שזכו, והתשובה שעשו במשך עשרת ימי התשובה, באותה מדה מתגלה האור החדש והנעלה יותר שנמשך בראש השנה, ודי למבין:

לסיכום: הוסבר באגרת זו, שהאור האלקי של "חכמה" ד"אצילות" המאיר בארץ ישראל, הוא בכל שנה בהוספה בכמות ובאיכות, יותר אור, ואור נעלה יותר. על דרך זה על הצדקה של ארץ ישראל להיות באופן כזה, שבכל שנה תינתן בהוספה בכמות ובאיכות. מסיום האגרת יוצא, שהדבר נוגע גם להתגלות האור, שהאור שירד באופן של הסתר - הרי כדי שיתגלה יותר ויותר - תלוי הדבר בריבוי מתן הצדקה לארץ ישראל יותר ויותר.