אך העניין הוא על דרך משל, כמו שזורעין זרעים -

של תבואה או חטה וכדומה, או נוטעין גרעין, -

של עץ פרי שיצמח ממנו אילן, שהשבולת -

של התבואה, הצומחת מהזרע, והאילן ופרותיו -

הצומחים מהגרעין, אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל, כי מהותם ועצמותם -

של הזרע והגרעין, כלה ונרקב בארץ, -

הרי שהצמיחה אינה באה מהזרע או מן הגרעין אלא - וכח הצומח שבארץ עצמה -

לא החלק של כוח הצומח התגלה בזרע או בגרעין, אלא "כוח הצומח" הנמצא בארץ עצמה, [נסח אחר: עצמו] -

"כוח הצומח" שבארץ, הוא עצמו, הוא המוציא והמגדל השבולת -

שלא היתה כלל בזרע, והאילן ופרותיו. -

שלא היו בגרעין, "כוח הצומח" הוא כוח אלקי המצמיח דברים, ענין של "יש מאין": מ"אין" נעשה "יש", דבר גשמי מכוח רוחני. ברם, אם כך הם פני הדברים, נשאלת השאלה: לשם מה זקוקים לזריעת הזרע או הגרעין - הרי בין כה אין הצמיחה באה מהם, אלא מ"כוח הצומח" שבארץ? והתשובה היא: רק שאינו -

"כוח הצומח" שבארץ, אינו מוציא ומגלה כחו לחוץ מהכח אל הפעל, -

מה יכולת להצמיח (בכוח), לצמיחה ממשית, כי אם על ידי הזרע והגרעין -

הפועלים שכוח ה יכולת להצמיח הנמצא בארץ - יבוא בגילוי, להצמיח בפועל את התבואה או את האילן ופירותיו. כיצד אכן, הם פועלים דבר זה? שנרקבין בארץ וכלה כל כחם -

שבא מ"כוח הצומח" שבארץ בשעה ש הם צמחו מכוח הצומח, בכח הצומח שבארץ, ונתאחדו והיו לאחדים, -

ה פרט של "כוח הצומח" שבא לידי ביטוי בזרע או בגרעין, עם ה כלל של "כוח הצומח" שבארץ - נעשים לדבר אחד, ועל ידי זה מוציא כח הצומח את כחו אל הפעל, ומשפיע חיות לגדל שבלת כעין הזרע, -

שנזרע בארץ, שבאם הזרע הוא של חטה - צומחת שבולת של חטה, וכדומה. אבל ברבוי הרבה מאד בשבולת אחת, -

מגרעין חטה אחד צומחים הרבה גרעיני חטה בשבולת אחת, וכן פירות הרבה על אילן אחד, -

ובאשר לפירות האילן מיתווסף עוד ענין, שלא זו בלבד שהם הרבה יותר מאשר הגרעין שנזרע, אלא - וגם מהותן ועצמותן של הפירות מעלה בעלוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע. -

הרי שלא זו בלבד שמגרעין אחד צומחים הרבה פירות, אלא שהם גם במהות הרבה יותר טובה ורמה, שמגרעין שאין בו טעם - צומחים פירות ברי טעם טוב והנאה, וכן כהאי גונא -

בדומה לכך, בפירות הארץ הגדלים מזרעונין כעין גרעינין, -

של אילן עושה פרי, כמו קשואים וכהאי גונא. -

והדומה לו, שגם בהם כך, שהפירות אינם מאותו מהות של גרעיני הזרע, אלא מהות שונה ונעלה ביותר, שלא כמו בתבואה, שהתבואה היא אותו מהות ממש כמו גרעיני התבואה שזרעו, זרעו חטה וצמח חטה, וכדומה. והכל -

מה שהצמיחה היא לא רק בריבוי רב אלא גם במהות נעלה ביותר מאשר גרעיני הזרע שנזרעו, הוא, מפני שעקר ושרש חיות הפירות נשפע מכח הצומח שבארץ, הכולל חיות כל הפירות. -

ומצמיח כל הפירות. אלא, אם כך, לשם מה זקוקים לזריעת הזרע או הגרעין, ומדוע מ"כח הצומח" שבכוחו להצמיח כל סוגי פירות, צומח דוקא אותו מין שזרעו? - אלא, והגרעינין הזרועים בארץ, אינן אלא כעין "אתערותא דלתתא", -

"התעוררות מלמטה", כשם שנדרשת התעוררות מלמטה כדי להמשיך התעוררות מלמעלה, הנקרא בשם "העלאת מיין נוקבין" בכתבי האר"י ז"ל: -

שה"נוקבא", "המקבל", מעלה "מיין נוקבין", כלומר, הוא יוצר כלי שבו יומשך שפע מה"דכר", מהזכר והמשפיע. כך גם בקשר לעניננו, כוח הצומח עצמו הוא כוח רוחני הכולל כל סוגי הפירות, וכן מצד רוחניותו הוא למעלה מאשר להצמיח פירות גשמיים, מי ומה, איפוא, פועל שכוח רוחני זה ירד ויצמיח בפועל אילן ופירות גשמיים, ומי זה שפועל שמהפרט של תפוח למשל - שביכולת "כוח הצומח" להצמיח - יצמח בגילוי תפוח ולא פרי אחר? - הרי זו פעולתה של '"העלאת מ"נ" - "מיין נוקבין" של הגרעין, המעוררת את "כוח הצומח", שיתגלה בצמיחה בפועל, ומשפיעה שיצמח אותו מין פרטי שבדוגמת הגרעין שנזרע. על כל פנים, הרי שענין הצמיחה הוא שמה שצומח מהזריעה הוא למעלה מעלה, עד למהות אחרת ונעלית מאשר הזרע שנזרע. בכך יסביר רבנו הזקן להלן, איך יש בכוח הצדקה והחסד שאדם עושה להמשיך אליו ענין שהוא מסוג נעלה לגמרי מסוג החסד שלו; שלא זו בלבד, כפי שהיה מתאים, שבגלל הצדקה והחסד שהוא משפיע חיים של העולם הזה - יומשך לו ענין של חיי העולם הבא, שבפרט זה, שהם שניהם עולמות, על כל פנים, הם אותו מהות, אלא, כיוון ש"מרובה מדה טובה", נותנים לו ענין של עולם הבא עבור מה שהוא השפיע ענין של עולם הזה, בהתאם לכלל "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" - וזה נקרא ב"מדה", כלומר מאותו סוג מדה ומהות, אך, ענין הצדקה נקרא בלשון "זריעה", שכן, כשם שבזריעה צומח מהנטיעה ענין שהוא לגמרי לא באותה מהות אלא הרבה למעלה מזה - כך נמשך לו ענין של התגלות אלקות בתפלה, ענין של "תשובה עילאה" (כפי שהסביר לעיל) שהוא לא רק במהות אחרת לגמרי מ"עולם", אלא למעלה מעלה מ"עולם". ובלשון רבנו הזקן: