תניא

וביאור הענין, -

איזה ענין יש בנשמה, שבו נראה שהיא חלק משם הוי' – כלומר, שאותם בחינות וענינים שישנם בשם הוי', ישנם גם ב"חלק" זה – בנשמה? רבנו הזקן מסביר להלן, שבשם הוי' נכללות עשר הספירות, ובמקביל ישנם בנשמה עשרה כוחות שהם כמו עשר הספירות: כנודע ממאמר אליהו: -

ב"פתח אליהו" שבהקדמת תקוני זהר: "אנת הוא דאפיקת

– אתה הוא זה שהוצאת, האצלת, עשר תקונין, -

עשרה תיקונים, וקרינן להון

– וקוראים להם, עשר ספירן, -

עשר ספירות, לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו', -

להנהיג בהם עולמות סתומים (גנוזים) שאינם מתגלים, ועולמות גלויים וכו', אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, -

אתה חכם, אתה בעל החכמה, אבל לא בחכמה הידועה לנבראים, אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו'".

– אתה מבין, אתה בעל כוח הבינה, אבל לא בבינה הידועה לנבראים, וכך הלאה, כל עשר הספירות, וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי"ה ברוך-הוא. כי היו"ד, -

של שם הוי', שהיא בחינת נקודה לבד, -

האות יו"ד מורכבת מנקודה בלבד בלי התפשטות באורך ורוחב, מרמזת לחכמתו יתברך, -

ספירת החכמה, שהיא

– בחינת וספירת החכמה, היא בבחינת העלם והסתר קדם

– לפני, שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל

היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך-הוא, -

בחינת כתר, שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עלאה, כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין

– לעולמות סתומים – כשהיא במדריגה שהעולמות הסתומים יכולים ל"תפוס" אותה בהשגה והבנה, שהיא מדריגת וספירת הבינה, נכללת ונרמזת

– בחינת וספירת בינה, באות ה"א, -

של שם הוי', שיש לה

– לאות ה', בחינת התפשטות לרחב, המורה ומרמז על הרחבת הבאור וההבנה, -

ענינה של "בינה", וגם לאורך, -

לאות ה' גם התפשטות לאורך, המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין.

– לעולמות סתומים (גנוזים) – שנמשכת ויורדת אליהם השפעה מספירת הבינה, שתהיה להם השגה והבנה באלקות. ואחר כך, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, -

לעולמות הגלויים, וכמו

– למשל, האדם שרוצה

לגלות חכמתו לאחרים על ידי דבורו על דרך משל - נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה

– של שם הוי', כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, -

כציור האות ו' בכתב בגשמיות, קו מלמעלה למטה, וגם

– מטעם נוסף יש לכך שייכות לאות ו', שכן המשכה זו

– הנמשכת ל"עלמין דאתגליין", היא על ידי מדת חסדו וטובו

– של הקב"ה, ושאר מדותיו הקדושות, הנכללות בדרך כלל במספר שש, -

כמספר האות ו', שבפסוק : "לך ה' הגדלה וכו'" עד "לך ה' הממלכה וכו'", ולא "עד" בכלל.

– בחינת "לך ה' הממלכה" איננה בכלל המדות, כי מדת מלכותו יתברך נקראת בשם "דבר ה'", -

ענין של דיבור, ולא מדה כמו שאר המדות, כמו שכתוב : "באשר דבר מלך שלטון", -

וכך, בחינת מלכות למעלה, היא ענין של דיבור, ונכללת ונרמזת

– מדת המלכות, באות ה"א אחרונה של שם הוי"ה, -

כיצד מרמזת האות ה' על בחינת המלכות? - כי פנימיות ומקור הדיבור, הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה: אחה"ע מהגרון וכו', -

הרי שפנימיות הדיבור, היא הענין של הבל, וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד, כמו שכתוב : "אתא קלילא דלית בה מששא".

– אות קלה שאין בה מישוש אותה, היא הבל בלבד. לכן מרמזת האות ה' על בחינת מלכות ודיבור שפנימיותו הוא ענין ההבל. ואף שאין לו

– להקב"ה, דמות הגוף חס ושלום, -

כיצד, איפוא, מתאים לייחס למעלה הבדל מאותיות שיש בהן ממשות לאות שאין בה ממשות? - אך דיברה תורה כלשון בני אדם, -

באדם קיים הרי הבדל כזה, כך גם למעלה מציינים הבדל זה, שכן, ברוחניות הענינים יש גם למעלה הבדל בין האות ה' לבין שאר האותיות. בשגם, -

וכן מטעם נוסף מתאים המשל – אף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, שגם "דבר ה'"

– מורכב כביכול, מ כ"ב אותיות, המתחלקות לה' חלקי המוצאות, -

מהן באות האותיות שלמטה, ובהן נברא כל היצור

– כל הנבראים, (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ב

– "שער היחוד והאמונה" פרק יא, באור ענין אותיות אלו).

– על כל פנים, הסביר כאן רבנו הזקן, איך כל עשר הספירות נכללות ונרמזות בשם הוי'. – להלן יסביר, איך גם בנשמה, להבדיל, שהיא חלק משם הוי', ישנם עשר בחינות וכוחות, שענינם דומה לעשר הספירות.

וככה ממש על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ, -

בין ה"למעלה" לבין נשמה שהיא נברא, כך הדבר גם בנשמת האדם, שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח

– על כך כתוב הלשון "ויפח" המורה, שהיא באה מפנימיות האלקות, שכן, הקב"ה נופח את הנשמה מתוכיותו ומפנימיותו, הרי כיוון שהנשמה היא מפנימיות האלקות, הוא שם הוי', הרי כשם שבשם הוי' ישנן עשר ספירות, כך גם בנשמה: יש בה

– בנשמה בחינת שכל הנעלם, -

בחינת וכוח החכמה, המרמז באות יו"ד, -

שהרי כשם שהאות יו"ד היא בלי התפשטות של אורך ורוחב (היא נקודה בלבד), כך גם כוח ובחינת החכמה, הוא כוח שאין בו עדיין שום התפשטות של שכל והשגה, אלא זאת בלבד, שבכוחו לצאת אל הגילוי, להבין ולהשכיל באמתתו יתברך

– באמיתת יחודו, ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שעורא דיליה, -

כל אחד ואחד לפי שיעורו, לפי רוחב שכלו ובינתו.

– עד כדי כך הוא מבין אמיתת גדלותו של הקב"ה. עצם הכוח, ש"יונח" בו ענין אמיתת וגדלות הקב"ה, זהו כוח החכמה, עליו מרמזת האות יו"ד. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרמזת בינתו

– כוח הבינה, באות ה"א, שיש לה רחב, -

המרמז על רוחב ההבנה, וגם אורך, -

לאות ה"א יש גם אורך, המורה על ההמשכה מלמעלה למטה, -

כדי להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן

– שאר המדות הנקראות "תולדות" ו"ענפים" של אהבה ויראה, במוחו ותעלומות לבו, -

כך הדבר בתחילת הולדת המדות, כשהן ישנן במוח ובתעלומות הלב בלבד. אבל, באופן גלוי אין הוא מרגיש עדיין אהבה או יראה בלבו, ואחר כך

– יביא להולדת המדות בבחינת התגלות לבו. ענין זה, שיורד מהשכל וההבנה להיות ענין של מדות – זו הרי ירידה מלמעלה למטה (שכן, שכל הוא הרי למעלה ממדות), על כך מורה האורך שבאות ה"א, על הירידה מלמעלה למטה, שמהשכל יתהוו מדות. ומזה

– מהמדות אהבה ויראה וכו', נמשכה עבודה האמתית בעסק התורה והמצות, בקול ודבור או מעשה, -

לקיים מצוות במעשה, העבודה האמיתית בלימוד תורה וקיום מצוות, היא הרי כשזה בא מתוך אהבת ה' ויראת ה' שלו (כפי שהוסבר בפרק ד' בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), וכשזה יורד למטה ומתבטא בלימוד תורה ובקיום מצוות בדיבור ובמעשה, הרי הן אותיות וא"ו ה"א וכו'.

– שכן, האות וא"ו היא ענין הקול והדיבור, והאות ה"א היא ענין המעשה. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדלתו יתברך, נמשכה גם כן מהתורה, -

שכן, עליו הרי ללמוד בתורה ענינים שיביאו אותו להבנת אמיתת וגדלות הקב"ה, דאורייתא מחכמה נפקא, -