תניא

אכן

– ברם, כל זה באדם חזק ובריא, שאין רבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים

– כשהגופים היו חזקים ובריאים, וריבוי תעניות לא הזיק, הם היו צריכים לצום כל הצומות האמורים, אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבא לידי חלי או מיחוש חס ושלום, -

על ידי הצומות, כמו בדורותינו אלה

– שהאנשים חלשים, וריבוי תעניות עלול להזיק להם, אסור לו להרבות בתעניות אפלו על

– חטאים שעונשם כריתות ומיתות בית-דין, ומכל שכן

– שאסור לו להרבות בתעניות, על מצות עשה ומצות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפלו בדורות הראשונים, בימי תנאים ואמוראים - לא היו מתענין בכהאי גונא, -

באופן כזה, על חטאים, אלא הבריאים, דמצו לצעורי נפשיהו; -

שבכוחם לצער את עצמם, ודלא מצי לצעורי נפשיה

– ומי שאין בכוחו לצער את נפשו, ומתענה - נקרא "חוטא" בגמרא פרק קמא

– ראשון, דתענית, ואפלו מתענה על עברות שבידו כדפרש רש"י שם, -

שאפילו באותו אופן שלפי ה"מאן דאמר" השני הוא נקרא קדוש, שזה כפי שרש"י אומר שם מפני שעל ידי כך עוונותיו מתמרקים, הרי גם באופן כזה אומר אותו "מאן דאמר" שנקרא חוטא אם הוא מתענה בשעה שאין הוא יכול לצער את עצמו", וכדאיתא

– כפי שמוצאים בגמרא פרק קמא

– ראשון, דזבחים, שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'.

– הרי שתמיד ישנו ענין של עוונות בתענית, ובכל זאת אומרים, שאם אין בכוחו לצער את עצמו וצם – נקרא חוטא. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, -

וצם למרות שאין בכוחו לצער את עצמו, שחוטא

– במה שהוא צם, ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה

– בתורה, כראוי

– ויש לו עונש כפול, א) על הצום, ב) על ביטול תורה. אלא מאי תקנתיה?

– מהי תקנתו של אותו אדם? – כיצד יהיה לו ענין הכפרה כדי להיות "נרצה" לפני הקב"ה כמו לפני החטא? – הרי זה, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "וחטאך בצדקה פרק"; -

כלומר, שיתן צדקה כתמורה על התעניות שהיה עליו לצום על חטאיו, וכמו שכתבו הפוסקים, לתן

– לתת, בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י גדולים פוליש וכו', והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו', -