והנה, מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד

– עזיבת החטא בלבד, היא ענין התשובה מן התורה, (כדאיתא

– כפי שכתוב בגמרא פרק ג דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן לד לענין עדות), -

שאם הוא עוזב את החטא בלבד ואינו חוזר על אותו חטא שעשה אותו פסול לעדות – הריהו כשר לעדות, דהינו שיגמור בליבו בלב שלם, לבל ישוב עוד לכסלה, למרד במלכותו יתברך, ולא יעבור עוד

– על מצות המלך

– מלכו של עולם, הקב"ה חס ושלום, הן במצות עשה הן במצות לא תעשה. וזהו עיקר פרוש לשון "תשובה", -

כלומר, לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו, לעבדו ולשמור כל מצותיו, כמו שכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו, וישב אל ה' וגו'"; -

הפסוק אומר: במה מתבטא שובו אל הקב"ה – במה שהרשע עוזב את דרכו הקודמת, והחוטא עוזב את מחשבות החטא שלו. ובפרשת נצבים כתיב: -

כתוב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וגו', בכל לבבך וגו'".

– הרי שענין התשובה הוא, לשוב אל ה', על ידי השמיעה בקולו, דבר שצריך להיעשות בכל הלב. וכך גם כתוב: "שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'"; -

וכן כתוב : "השיבנו ה' אליך וגו'" .

– מכל הפסוקים האמורים, ברור שענין התשובה הוא לשוב אל ה', לקיים את מצוותיו ולא לעשות שום עבירות. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.

– על העבירות שעבר. ואפלו מי שעבר על כריתות ומיתות בית-דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, -

כנזכר לעיל מהברייתא במסכת יומא, הינו שהקדוש - ברוך-הוא מביא עליו יסורים

– ויסורים אלה הם גמר כפרתו, (וכמו שכתוב: "ופקדתי בשבט וגו'" - "ופקדתי" דיקא), -

שהקב"ה מביא את היסורים, והיינו

-

מתי מביא הקב"ה יסורים לגמר הכפרה, הרי זה כשתשובתו רצויה לפניו יתברך, בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא ו"כמים הפנים וכו'" - אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו ביסורים בעולם הזה, -

על ידי התעוררות מלמטה, ו"כמים הפנים", כפי שהאדם מבטא את רצונו העז לשוב אל ה' מצד אהבתו אל ה' – דבר זה פועל התעוררות מקבילה למעלה, שגם אליו יתיחסו באהבה וחסד, למרק אותו כליל מעוונותיו על ידי יסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב : "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'".

– כדי למרק אותו מעוונותיו – בעולם הזה. יסורים אלה, שהקב"ה מביא, מצד אהבתו, למי ששב אל ה' מתוך אהבה – אלה הם היסורים המסיימים כפרת הנפש, בעבירות שגמר כפרתן הוא על ידי יסורים. אך, אין הכוונה לתעניות ויסורים שאדם מקבל על עצמו. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג

– מ"ע טז, שום תענית כלל במצות התשובה, אף

– לא, בכריתות ומיתות בית-דין, -

גם בתשובה על עבירות שעונשן הוא כרת או מיתת בית דין, שגמר כפרת עבירות אלו הוא הרי ענין היסורים – כפי שהגמרא אומרת – אף על פי כן, אין הרמב"ם והסמ"ג מזכירים גם בעבירות אלו את ענין התענית – מפני שהיסורים האמורים אינם מכוונים לתעניות, רק הוידוי

– שמתודים ומפרטים בדיבור את החטאים שחטאו, ובקשת מחילה, -

על העבירות, כמו שכתוב בתורה : "והתודו את חטאתם וגו'" .

– את הוידוי ובקשת מחילה כן מזכירים הרמב"ם והסמ"ג במצות התשובה, שכן, זהו חלק מהתשובה. טעמו של דבר (כתוב) הוא, כי בעבירה ישנו "גוף" ו"נשמה". מעשה העבירה הוא ה"גוף", והרצון והתאוה לעשות את העבירה, הוא ה"נשמה". בשעה שהוא עושה תשובה, עליו הרי לבטל גם את ה"גוף" וגם את ה"נשמה" של העבירה. הנה את ה"נשמה" - את הרצון והתאוה - מבטלים על ידי החרטה על העבר, שחורה לו והוא מצטער על שעשה את העבירה. צער הוא הרי ההיפך מתענוג, והצער מהעבירה מבטל את התענוג שבסיבתו היו בו הרצון והתאוה באותה עבירה. צריכים, אבל, הרי לבטל גם את ה"גוף" של העבירה, ובכך להימנע להבא מלעשות עבירה זו - והרי אין כאן מעשה שיבטל את מעשה העבירה, שהוא "גוף" העבירה. הנה הוידוי שהוא מוציא בפיו, ו"עקימת שפתיו הוי מעשה" - זה מבטל את "גוף" העבירה. על כל פנים, זהו ענין הוידוי שהוא חלק מהתשובה. ואילו תעניות אינן חלק מהתשובה. ומה שכתוב ביואל : "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'", -

כתוב הרי כאן ענין התענית כחלק מ"שובו אלי", הינו

– הרי זה כדי לבטל

– הערת כ"ק רבינו: ענין של עתיד (ותשובה – עזיבת העבר), הגזרה שנגזרה

– אז, למרק עון הדור על ידי יסורים בארבה.

– שכדי לבטל את הגזירה, נדרש ענין התענית. אך אין התענית חלק מתשובה. וזהו הטעם בכל תענית שמתענין על כל צרה שלא תבא על הציבור, -

שהתענית באה כדי לבטל את צרת הגזירה. וכמו שכתוב במגילת אסתר

– שאסתר ביקשה להטיל תענית כדי לבטל גזירת המן. ומה שכתוב בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין , וכן

– הם מביאים הרבה תעניות, למוציא זרע לבטלה, שחיב מיתה בידי שמים, כמו שכתוב בתורה

גבי ער ואונן, -

בהם היה חטא זה, וזה אשר הביא את העונש של מיתה בידי שמים, ודינו

– של המוציא זרע לבטלה, כחייבי כריתות לענין זה

– ולכן מביאים ספרי המוסר האמורים הרבה תעניות למי שעבר על חטא זה. הרי לכאורה, שהתעניות באות בתור יסורים לגמר הכפרה, שבחייבי כריתות נדרש ענין היסורים דוקא, ואילו לעיל, נאמר הרי שהיסורים הגומרים כפרתם של חייבי כריתות, הם דוקא היסורים שמביאים על האדם מלמעלה, ולא התעניות שהוא מקבל על עצמו בתור יסורים? – מסביר רבנו הזקן: הינו, כדי לנצל מענש יסורים של מעלה חס ושלום; -

( הערת כ"ק רבינו: ענין דלעתיד (כנ"ל) – ולא תשובה – שהוא על העבר), שמא נגזר עליו חס ושלום מלמעלה עונש של יסורים, יינצל מכך על ידי התעניות, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו; -

שבזה יש בכוח התעניות לעזור, וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה: -

שאז אין ה"כמים הפנים" שלמעלה, עוזר לגמור כפרתו על ידי יסורים, ולכן הוא מקבל על עצמו יסורים בענין התעניות . אך בעצם, ענין היסורים הגומרים את הכפרה (בחייבי כריתות ומיתות בית דין) אין הכוונה ליסורי תעניות, אלא ליסורים שמביאים על האדם רחמנא ליצלן מלמעלה, כדי לגמור את כפרתו.