תניא

ולכן הוצרך הכתוב להזהיר "וידעת היום והשבת אל לבבך וגו'", -

ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – דבר זה מן ההכרח שהתורה תצווה על כך, שכן אפשר לטעות בכך ולחשוב אחרת, שלא תעלה על דעתך שהשמים וכל צבאם והארץ ומלאה הם דבר נפרד בפני עצמו, -

נפרד מהקב"ה שברא אותם ומחיה אותם, והקדוש-ברוך-הוא ממלא כל העולם כהתלבשות הנשמה בגוף, -

להחיות את הגוף – כך ממלא הקב"ה את העולם כדי להחיותו, ומשפיע

– הקב"ה, כח הצומח בארץ, -

זהו החיות שבגלוי בארץ, וכח התנועה בגלגלים, ומניעם ומנהיגם כרצונו, כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה.

– למרות שהגוף הוא דבר נפרד מהנשמה, אך כיוון שהנשמה מחיה את הגוף, לכן היא מנהיגה את הגוף בהתאם לרצונה; ובכן עלולים, איפוא, לטעות ולחשוב, שגם הקב"ה רק מחיה ומנהיג את העולם, ואילו העולם לכשעצמו הוא דבר נפרד, כמו שהגוף הוא דבר נפרד מהנשמה. לכן בא הפסוק ומזהיר שלא יטעו טעות זו, שכן אין זה דומה כלל לנשמה וגוף. אך באמת אין המשל

– מנשמה וגוף, דומה לנמשל

– של אלקות ועולם, כלל, כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה בשרשם, -

לנשמה ולגוף שרשים נפרדים, כי אין התהוות שרש הגוף ועצמותו מנשמתו, אלא מטפות אביו ואמו, -

מכך נוצר הגוף; וגם אחרי כן

– אחרי התהוות הגוף, אין גדולו

– של הגוף, מנשמתו לבדה, אלא על ידי אכילת ושתיית אמו כל תשעה חדשים, -

חדשי העיבור, ואחר כך

– אחרי הלידה, תלוי גידול הגוף על ידי אכילתו ושתייתו בעצמו, -

הרי שהגוף הוא באמת דבר נפרד מהנשמה, והנשמה רק מחיה את הגוף. מה שאין כן השמים והארץ, שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט

– מבחינת ה"אין" האלקי אין בעצם שום מקום ל"יש" ולנבראים, רק בדבר ה' ורוח פיו יתברך, -

הם נבראו מ"אין" ל"יש"; וגם עדין

– אחרי התהוותם נצב

– בהם, דבר ה' לעולם, ושופע בהם תמיד בכל רגע, ומהוה אותם תמיד

– מחדש, מאין ליש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל, -

כמוסבר לעיל, שאור השמש כפי שהוא בשמש עצמה, אינו מציאות כלל. רק כשהאור מתפשט בחלל העולם, שם הוא "מציאות". ואילו בשמש עצמה הוא בטל לגמרי לשמש, למקורו – כך גם לגבי הנבראים, שלאמיתו של דבר הם נמצאים תמיד במקורם, בכוח האלקי, המהווה אותם. ואם כן הם

– הנבראים, בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך, המיחדים במהותו ועצמותו יתברך כמו שיתבאר לקמן, -

איך "דבר ה"' ו"רוח פיו" מאוחדים עם הקב"ה – והנבראים בטלים כליל במציאות ל"דבר ה' ורוח פיו" ולהקב"ה עצמו, כביטול אור השמש בשמש.

– אך, למה אם כך אין זה נרגש בנבראים, והם מרגישים עצמם ל"יש" ול"מציאות"? - רק שהן הן גבורותיו, במדת הגבורה והצמצום, להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם, שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם כאלו הם דבר בפני עצמו.

– דבר הבא מהצמצום המסתיר, שהנברא לא ירגיש אף לא את המקור הנמצא בו תמיד ומהווה אותו תמיד מ"אין" ל"יש"; וכיוון שאין הוא מרגיש את המקור, לכן הוא יכול להרגיש עצמו ל"יש" ו"מציאות", כאילו הוא דבר לעצמו. אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים, אבל

– ואילו, לגבי הקדוש-ברוך-הוא כלא קמיה כלא ממש חשיבי, -