על דרך משל: ביום ראשון מששת ימי בראשית - נגלית מדת החסד, -

כפי שהיא, כלולה מכל מדותיו הקדושות, ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו

– של הקב"ה, מלובשין בה, -

במדת החסד, וברא בה

– במדת החסד, את האור במאמר "יהי אור", -

כי, ענין האור הוא התהוות הבאה מהתגלות מדת החסד, והשייכות שבין "אור" ל"חסד", היא בכך: שהיא בחינת התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה, והתפשטותו

– של האור, בעולם מסוף העולם עד סופו, שהיא בחינת מדת חסד; -

שהרי ענינה של חסד הוא: התפשטות וגילוי. רק מפני שכלולה

– מדת החסד, גם ממדת גבורה, -

שהרי מדות וספירות (שבעולם האצילות) הן בהתכללות אחת בשניה, ומדת החסד כוללת בה גם מדת הגבורה, לכן לא היה

– האור שנוצר ממדת החסד, רוחני כאור של מעלה ממש, וגם נתלבש

– אור זה, בעולם הזה שהוא בבחינת גבול ותכלית, שהוא מהלך ת"ק

– חמש מאות, שנה מהארץ לרקיע וממזרח למערב.

– כל ההגבלות הללו לא היו קיימות אילו התהוות העולם היתה ממדת החסד עצמה, שהרי חסד הוא התפשטות בלי הגבלה; אלא, מפני שההתהוות היא מחסד כפי שהיא כלולה גם מגבורה – ומצד הצמצום של מדת הגבורה, באות ההגבלות האמורות. – אך, כיוון שביום ראשון של ששת ימי בראשית נתגלתה ופעלה מדת החסד, נתהוו אז הנבראים שיש להם שייכות למדת החסד, המציאות של אור וכו'. וכן ביום שני

– של ששת ימי בראשית, נגלית מדת גבורה

– כפי שהיא כלולה משאר מדות, ורצונו כו', -

וכן רצון, חכמה, בינה, דעת, מלובשים בה, וברא בה

– והקב"ה ברא במדת הגבורה את הרקיע במאמר "יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", -

כך, שהמאמר והנברא שנתהווה ממנו – הרקיע – יש להם שייכות למדת הגבורה, שהיא

– ההבדלה שברקיע, בחינת צמצום וגבורות להעלים מים העליונים הרוחניים ממים התחתונים, ועל ידי זה נתגשמו

– המים התחתונים בהבדלם מ

– המים העליונים; -

נעשתה אם כן ההגשמה על ידי צמצום והעלם, הבאים ממדת הגבורה שנתגלתה ופעלה ביום שני מששת ימי בראשית, ומדת חסד כלולה בה, -

במדת הגבורה, כי "עולם חסד יבנה", -

הערת כ"ק רבינו: "ענין של חסד". כלומר: עצם ה"יבנה" של העולם הוא ביטוי של חסד וגילוי. הרי, שגם במקום שפועלת מדת הגבורה, פועלת שם גם מדת החסד, שהכל

– כל האמור הוא כדי שתראה היבשה ואדם עליה לעבד ה'.

– הרי זה ענין של חסד, וכן כולן.

– כל שאר המדות, שהמשיכו ובראו את הנבראים, כל אחת ביום שלה. וזהו שאמר אליהו בתקונים

– ב"תיקוני זהר", שם: "לאחזאה איך אתנהיג עלמא בצדק ומשפט כו', -

להראות כיצד מונהג העולם בצדק ומשפט וכו' – שה"ספירות" נאצלו בשביל ענין הנהגת העולם בצדק ומשפט וכו', צדק איהו דין, -

"צדק" הוא מדת הדין והגבורה, משפט איהו רחמי כו', -

"משפט" הוא רחמים כו', כלא לאחזאה איך אתנהיג עלמא, -

כל זאת, כל המדות והספירות, הן כדי להראות כיצד מונהג העולם, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין, -

אבל לא שאתה, הקב"ה, יש לך "צדק" הידוע, לנבראים, שזהו דין, ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי, -

ולא, שיש לך, ענין ה"משפט" הידוע, לנבראים, שהוא רחמים, ולאו מכל אינון מדות כלל": -

ולא כלל מכל המדות. כלומר, "צדק" ו"משפט" מצויינים כמדות אלו רק לגבי העולמות והנבראים, ואילו לגבי הקב"ה, הרי "לאו דאית לך" - אצלו יתברך לא שייך צדק זה ומשפט זה, שכן, לגביו אין מדות אלו דבר לעצמו כלל, הן מיוחדות כליל בהקב"ה עצמו, כמו אור השמש בהיותו במאור השמש עצמה, שם אין הוא "מציאות" כלל, אלא הוא בטל לגמרי ומיוחד בשמש עצמה.