תניא

כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה, -

בהם נבראו כל הנבראים, ורוח פיו יתברך היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית, ולברא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם, ולהחיותם עדי עד, -

לא כפי שהם כעת, מוגבלים בכמות ובאיכות וקיומם אינו נצחי; ואילו מבחינת "רוח פיו" היו יכולים להיברא עולמות בלתי מוגבלים בכמותם ובאיכותם ובעלי קיום נצחי, ולא היה נברא עולם הזה כלל

– עולם הזה, שכל הנבראים שבו הם בעלי גבול ותכלית. ומחמת התצמצמות החיות שמ"רוח פיו" יתברך, נתהווה העולם הזה עם נבראים בעלי גבול ותכלית. טעמו של דבר, מדוע היו יכולים להיברא עולמות בלי גבול ותכלית מבחינת "רוח פיו" יתברך (בלי צמצומים) – אומר רבנו הזקן במוסגר: (שכמו שהקדוש-ברוך-הוא נקרא "אין-סוף", כך כל מדותיו ופעלותיו, -

הן אין סוף, דאיהו וגרמוהי חד, -

הוא ומדותיו הם דבר אחד, היינו

– כלומר, החיות הנמשכת ממדותיו, שהן חסד ורחמים ושאר מדותיו הקדושות, -

נמשכת החיות מהן על ידי התלבשותן שמתלבשות

– המדות ברוח פיו

– בספירת המלכות, ההתהוות היא ממאמר ו"רוח פיו" יתברך, ככתוב: "כי הוא אמר ויהי", ו"עולם" - על ידי - "חסד יבנה", -

שהעולם נבנה על ידי מדת החסד. כיצד, איפוא, זה בא משניהם – מחסד ומדבר ה' (מלכות)? – אלא הכוונה היא שמדת החסד מתלבשת בדבר ה' ו"רוח פיו" – שההתהוות היא, בדבר ה' ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה, -

שממנו נברא העולם, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה).

– כאותו צב, שלבושו הוא ממנו ובו עצמו. כך "רוח פיו" הוא לבוש וכלי המאוחד עם מדת החסד, שממנה מתהווה העולם – הרי, שמהחיות שמ"רוח פיו" היו יכולים להיברא עולמות בלי גבול ותכלית, אלא שצמצם הקדוש - ברוך - הוא האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו, והלבישו תוך צרופי אותיות של עשרה מאמרות וצרופי צרופיהן בחלופי ותמורות האותיות עצמן ובחשבונן ומספרן. שכל חלוף ותמורה

– של האותיות, מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה, דהינו שיוכל

– האור והחיות, לברא ולהחיות ברואים

– כאלה, שמדרגות איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגות איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות, שבהן

– ב"עשרה מאמרות", מתלבש הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו שהן מדותיו

והחשבון

– גם בלי חילופי אותיות, אלא חשבון המספר של האותיות, מורה על מיעוט האור והחיות, מיעוט אחר מיעוט, עד שלא נשאר ממנו

– מהחיות, אלא בחינה אחרונה, שהוא בחינת החשבון ומספר, כמה מיני כוחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלבש בצרוף זה של תבה זו

– וכמה שנשאר מזה – על כך מורה החשבון – הרי שזו ירידה אחר ירידה ומיעוט אחר מיעוט. (ואחר כל הצמצומים האלה וכיוצא בהן, כאשר גזרה חכמתו יתברך, -

כמה ואיזה צמצומים יהיו, הוא, שהיה יכול האור והחיות להתלבש גם בתחתונים, כמו אבנים ועפר הדומם, -

ובהם אינה נראית שום חיות רוחנית, כלומר, בנבראים התחתונים עצמם, הם מהסוג הנחות ביותר, כי "אבן", דרך משל, שמה

– שיש בה האותיות בי"ת ונו"ן, מורה כי שרשה

– של האבן, משם העולה ב"ן

– חמשים ושנים, במספרו, -

השם ב"ן בא מאופן מילוי מסויים של שם הוי', ועוד אלף

– במלה "אבן", נוספת משם אחר, (לישעם) [נראה דצריך להיות: "לטעם"] הידוע ליוצרה.

– מדוע נוסף למלה "אבן" האל"ף, למרות ששרשה הוא משום ב"ן, בלי אל"ף. והנה, שם ב"ן בעצמו הוא בעולמות עליונים מאד, -

כיצד, איפוא, מתהווה ממנו אבן גשמית? רק שעל ידי צמצומים רבים ועצומים ממדרגה

– עליונה יותר, למדרגה, -

תחתונה יותר, ירד ממנו

– מהשם ב"ן שבעולמות העליונים, חיות מועט במאד מאד, עד שיוכל להתלבש באבן. וזו היא נפש הדומם

– החיות המצומצמת, המחיה ומהוה אותו

– את האבן, מאין ליש בכל רגע, וכמו שנתבאר לעיל.

– שגם בדומם יש נפש רוחנית המחיה ומהווה אותו מאין ליש. וזו

– החיות המצומצמת ביותר להחיות ולהוות את הנבראים, היא בחינת "ממלא כל עלמין", -

ממלא כל העולמות. מה שאין כן בחינת "סובב כל עלמין").

– בה החיות אינה מצומצמת בהתאם לנברא, אלא היא משפיעה בנברא כפי שהיא במדריגתה העצמית, בלי צמצום. הרי שמבחינת החיות היו יכולים להתהוות עולמות בלי גבול ותכלית, ודוקא כשהיא מתלבשת באותיות "עשרה מאמרות" ובחילופיהן וחילופי חילופיהן, מתהווים אז מהן נבראים בעלי גבול ותכלית, כפי שיוסבר להלן: וכל כח ומדרגה

– שאחרי הצמצומים, בבחינת חשבון האותיות בלבד, יכול לברא ברואים כפי בחינת מדרגה זו גם כן לאין קץ ותכלית בכמותם ואיכותם, להחיות

– אותם, עדי עד, מאחר שהוא כח ה' המתפשט ונאצל

– ומופרש, מרוח פיו, ואין מעצור כו', -

אין מעצור לפניו מלהתפשט בצורה כזו, אך שלא יהיה איכותם במעלה גדולה כל כך, כאיכות ומעלת ברואים שיוכלו להבראות מבחינת כח ומדרגת האותיות עצמן: -