והנה, מכאן
– ממה שהוסבר, שידיעתו של הקב"ה היא דבר אחד עם הקב"ה עצמו, שהרי אם לא כך, היתה הידיעה חס ושלום ענין של ריבוי והרכבה – ודבר זה לא שייך בהקב"ה, כי הוא יתברך הוא אחד הפשוט – הנה מענין זה, יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם, -
וכיוון שגם שוגג זקוק לכפרה, לכן ה' יכפר בעדם, -
על טעותם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל, והבינו ענין הצמצום המזכר שם כפשוטו, -
בכתבי האריז"ל מוזכר, שבתחילת בריאת העולמות, היה אור אין סוף ממלא "מקום" העולמות, ולא היה שום נתינת מקום למציאות העולמות, שכן עולמות הם בבחינת גבול – ואור אין סוף ברוך הוא, הוא הרי אין סוף, בלי גבול. לכן, נאמר שם, היה ענין הצמצום, שאור אין סוף "נסתלק", כדי שיהיה מקום למציאות העולמות. לאמיתו של דבר הכוונה במה שאור אין סוף "נסתלק" היא, שאור אין סוף אינו מאיר בגילוי – "אין סוף" ו"בלי גבול" אינם בהתגלות – רק מתגלה כוח הגבול, הנותן מקום למציאות עולמות בעלי גבול. – ואילו ה"חכמים בעיניהם" טעו, בסברם שענין הצמצום וההסתלקות הוא שם במובנם הפשוט - שהקדוש-ברוך-הוא סילק עצמו ומהותו חס ושלום מעולם הזה, -
שלא כפי האמת, שמשמעות "סילק" היא, כאמור, שהעלים את האור ואת ההתגלות, שענין אור אין סוף לא יהיה בגילוי, אלא הם הבינו כפשוטו, שהוא סילק חס ושלום את עצמו מעולם הזה, רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כלם, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
– על כל אלה משגיח הקב"ה מלמעלה בהשגחה פרטית, אך כיצד מתבטא הדבר? – לפי סגנונם הוא למשל כמלך היושב בהיכלו ומסתכל משם על הדברים שמחוץ להיכל. כלומר, המלך עצמו אינו נמצא מחוץ להיכל, למרות שהשגחתו היא גם מחוץ להיכל. כך, הם אומרים, משגיח הקב"ה על כל הנבראים שהם חס ושלום מחוץ ל"היכל" שלו. והנה, מלבד שאי אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף
– מי שנתון תחת מקרי הגוף יכול להיות בו ענין הצמצום וההסתלקות כפשוטו: בתחילה הוא היה כאן, ולאחר מכן הסתלק משם ואינו נמצא שם יותר – דבר זה אי אפשר, אבל, לומר כלל על הקדוש-ברוך-הוא, הנבדל מהם
– ממקרי הגוף, רבוא רבבות הבדלות עד אין קץ; נוסף על כך, אף גם זאת, לא בדעת ידברו, מאחר שהם מאמינים בני מאמינים שהקדוש ברוך-הוא יודע כל היצורים שבעולם הזה השפל ומשגיח עליהם, -
הרי שהם מודים שידיעתו והשגחתו ישנן כאן בעולם הזה השפל, ועל כרחך
– מן ההכרח לומר ש אין ידיעתו אותם
– את כל הנבראים, מוסיפה בו רבוי וחדוש, -
וכל זה מדוע? - מפני שיודע הכל בידיעת עצמו
– אילו ידיעתו את הנבראים לא היתה "בידיעת עצמו", היתה אז בידיעה זו משום ריבוי וחידוש: נוספה ידיעה זו, והיא ענין של חידוש, שהרי לפני כן לא היתה ידיעה זו ועתה היא כן ישנה; אך כיוון שמושלל למעלה לגמרי ענין של ריבוי וחידוש, מן ההכרח שידיעת הקב"ה את הנבראים היא באופן שהוא יודע אותם בידיעת עצמו – וממילא, הרי כביכול מהותו ועצמותו
– הוא עצמו, ודעתו
– שיודע את הנבראים שמעולם הזה, הכל אחד.
– כיוון שידיעתו והשגחתו ישנן בעולם הזה, וידיעתו היא דבר אחד אתו, הרי שהוא עצמו יתברך ישנו בעולם הזה. אין זה, כמו שהם מדמים, כמלך היושב בהיכלו ורק השגחתו היא מחוץ להיכל, אלא המלך עצמו נמצא במקום שהשגחתו נמצאת. כך, שגם בעולם הזה השפל, שמצד עצמו הוא נראה ומורגש כ"יש" ו"מציאות", ורק על ידי עבודה צריכים לעשות את העולם דירה לו יתברך, מקום של התגלות לו יתברך, הרי הוא עצמו ברוך הוא נמצא כאן בעולם הזה באותה מדה שהוא נמצא בעולמות העליונים.וזהו שכתוב בתיקונים תקון נז: "דלית אתר פנוי מיניה, לא בעלאין ולא בתתאין"; -
אין מקום פנוי ממנו יתברך לא בעליונים ולא בתחתונים. הרי נאמר בתיקוני זהר, שהוא עצמו נמצא בעולמות התחתונים; וברעיא מהימנא פרשת פינחס: -
כתוב: "איהו תפיס בכלא ולית מאן דתפיס ביה כו', -
הוא (הקב"ה) תופס בכל דבר ואין מי שיתפוס בו, איהו סובב כל עלמין כו', -
הוא (הקב"ה) "סובב" ומקיף את כל העולמות כו', ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר, -
ואין מי שיוצא מחוץ לרשותו, איהו ממלא כל עלמין כו', -
הוא (הקב"ה) ממלא את כל העולמות, ומחיה אותם בחיות פנימית מותאמת לכל נברא, איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עלא ותתא, -
הוא (הקב"ה) מקשר ומיחד מין אחד במין שני, את העליון עם התחתון, ולית קורבא בד' יסודין, אלא בקודשא-בריך-הוא כד איהו ביניהו", -
ואין שום קירבה ואיחוד בארבעה היסודות (מהם מורכב כל נברא) אלא על ידי הקב"ה כשהוא נמצא ביניהם, על ידי כוח האין-סוף בארבעה היסודות – מתהווה התחברות ביניהם, למרות שמצד עצמם הם הפכיים אחד לשני, כמו אש ומים, עד כאן לשונו
– של הזהר שם. ורוצה לומר: -
במה שהוא אומר, "לית מאן דתפיס ביה"
– הכוונה היא, שאין מי שיתפס בהשגת שכלו מכל שכלים העליונים, -
גם בין ה"שכליים העליונים", של הנבראים מהעולמות העליונים (שהם בעלי שכל והשגה גדולים) אין מי שיתפוס בשכלו במהותו ועצמותו של הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב בתקונים: -
ב"תיקוני זהר": "סתימא דכל סתימין, -
שגם העולמות הסתומים לגבינו, אין השגתם יכולה "לתפוס" את הקב"ה והוא "סתום" מהם, ולית מחשבה תפיסא בך כלל".
– אין שום מחשבה (גם לא של "עלמין סתימין") יכולה "לתפוס" בהקב"ה עצמו. בענין של "תפיסא", לתפוס בשכל והשגה, הרבותא היא שגם העליונים בשכלם והשגתם הגדולים, אינם יכולים לתפוס ולהבין את הקב"ה. ברם, פירוש נוסף ב"תפיסא", כשאומרים שאין דבר תופס בו, הכוונה היא גם, ששום דבר אינו מחזיק בו ואינו פועל בו שום תפיסה ושינוי. שהרי כשהאדם יוצר ועושה דבר הרי הוא נתפס ביצירתו, הוא משתנה לפי מה שיצירת הדבר דורשת. ואילו פעולתו של הקב"ה בהתהוות והחייאת כל הנבראים, אינה פועלת בו שום תפיסה ושינוי – בכך מתבטאת הרבותא של העולמות התחתונים, שגם הם, שלבריאתם נדרש יותר צמצום והתלבשות, ובכל זאת גם הם אינם פועלים בו יתברך שום תפיסא ושינוי. וכדלהלן: וגם בתחתונים, -
אין אף אחד שיתפוס בו, אף-על-גב דאיהו ממלא כל עלמין
– למרות שהוא יתברך "ממלא" את כל העולמות והנבראים, ומחיה אותם בחיות מותאמת לכל נברא, והחיות מתלבשת בפנימיות בנברא – הרי לכאורה יכול הדבר לפעול תפיסה ושינוי בו יתברך מצד העולמות התחתונים יותר מאשר מצד העולמות העליונים, אין הדבר כך, שכן, האופן איך שהוא ממלא כל עלמין - אינו כנשמת האדם
– המתלבשת תוך גופו, שהיא
– הנשמה, נתפסת תוך הגוף עד שמתפעלת ומקבלת שנויים משנויי הגוף וצערו, מהכאות
– שהגוף מקבל, או קרירות
– שהגוף סובל, או חמימות האש וכיוצא, -
שסבל הגוף משפיע גם על הנפש. מה שאין כן בהקדוש-ברוך-הוא, -
שלמרות שהוא ממלא כל העולמות ומתלבש בהם, כפעולת הנשמה בגוף, אף על פי כן שונה הדבר בהקב"ה, שאינו מקבל שום שנוי
– ואינו מושפע משנויי עולם הזה, מן השינויים המתהווים מקיץ לחרף ומיום ללילה, כדכתיב: -
כמו שכתוב: "גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר", לפי שאינו נתפס כלל תוך העולמות אף-על-גב דממלא לון.
– למרות שהוא "ממלא" אותם.