והנה, במה שנתבאר יובן מה שכתוב: "אני ה' לא שניתי", פרוש
– לא שמשמעות מה שהקב"ה אומר "אני ה' לא שניתי" היא רק לומר שהוא לא שינה הנהגתו או אפילו את רצונו לגבי אלה שעושים טוב לשלם להם שכר עבור זה וכך הלאה, אלא הכוונה היא שהקב"ה אומר: "אני לא השתניתי", שאין שום שינוי חס ושלום בהקב"ה. הרי לא שייך כלל להצביע על שום ענין שיפעול שינוי חס ושלום בו יתברך! הדבר היחידי שיכול לתת מקום לחשוב שישנו חלילה שינוי – הוא בנוגע לאחדותו יתברך מצד בריאת העולמות: לפני שהוא יתברך ברא את העולמות, לא היתה שום מציאות, רק הקב"ה בלבד. ואילו אחרי שהוא יתברך ברא את העולמות, יכולים הרי לחשוב, שכאילו התווסף עוד דבר (העולמות והנבראים) ואשר ממילא מהוה הדבר שינוי חס ושלום באחדותו המוחלטת – כלפי כך נאמר "לא שניתי", שאין שום שנוי כלל, כמו שהיה לבדו קדם בריאת העולם - כך הוא לבדו אחר שנברא.
– שהרי לכאורה לא מובן: כיצד הוא לבדו אחרי התהוות הבריאה – הרי התווסף עוד דבר, העולם? – אך כפי שהוסבר לעיל ענין היחוד, שהכוונה היא שהעולם בטל במציאות ומיוחד אתו יתברך – מובן, שהוא "לבדו" אחרי הבריאה, בדיוק כמו שהוא "לבדו" לפני הבריאה, שכן, כל הבריאה בטלה במציאות ומיוחדת אתו יתברך. מה שהבריאה נראית כ"מציאות" הרי זה רק לגבי הנבראים התחתונים, ואילו לגביו יתברך אין היא שום מציאות כלל, והרי הוא "לבדו" אחרי בריאת העולמות כמו שהוא לפני הבריאה. וזהו שאומרים: "אתה
– ריבונו של עולם, הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא כו'", -
משנברא העולם. לכאורה: היה מספיק בנאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא", לשם מה נשנה עוד הפעם " אתה הוא משנברא" – אלא, נאמר עוד הפעם "אתה הוא", כדי להדגיש, שה"אתה הוא" שאחרי בריאת העולם, הוא אותו "אתה הוא" שלפני בריאת העולם, בלי שום שנוי בעצמותו, -
וגם ולא בדעתו, -
שלמרות שיש מקום לומר שבריאת העולם תהווה שינוי בדעתו, בחשבנו שבמה שהתווסף עולם התווסף משהו בידיעה שהוא יודע את העולם, וממילא מהווה הדבר שינוי בדעתו – לכן אומרים, שגם בידיעה שלו אין שום שינוי חס ושלום, כי בידיעת עצמו יודע כל הנבראים, שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו, -
וכיוון שבידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים, לא התווסף שום חידוש ולא נתהווה שום שינוי בידיעתו: לפני הבריאה היתה ידיעת עצמו וכך אחרי הבריאה ישנה ידיעת עצמו, ידיעה שעל ידה הוא יודע את כל הנבראים המתהווים ממנו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ש"הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה
– באדם – כפי שהוסבר ביתר פירוט בפרק שני שבחלק הראשון – ישנם שלשה דברים נפרדים: ישנו ה" יודע " – נפש האדם שהיא זו היודעת, וישנו ה" ידוע " – הדבר שיודעים אותו, וישנה ה" דיעה " – כוח הדעת לדעת ולהבין; ואילו אצל הקב"ה, כותב הרמב"ם, כל זה "הוא" עצמו, הכל אחד, ודבר זה
– ממשיך הרמב"ם, אין כח בפה
– האדם, לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם
– ובהבנתו, להכירו על בוריו".
– שתהיה לאדם הכרה יסודית בזה, להשיג איך זה ידיעה כזו שמי שיודע, ומה שהוא יודע, ובמה שהוא יודע – הכל דבר אחד, כי הקדוש-ברוך-הוא, מהותו ועצמותו ודעתו - הכל אחד ממש מכל צד ופנה, בכל דרך
– של, יחוד, ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו, כמו שהוא בנפש האדם, שדעתה דבר נוסף על מהותה ומרכב בה, -
אצל האדם מהווה הדעת ענין נוסף על הנפש ומורכב בה, שהרי כשהאדם לומד ויודע איזה דבר - כבר היתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע, ואחר שלמד וידע נתוספה ידיעה זו בנפשו, -
הרי שבאדם הידיעה היא דבר נוסף לנפש – נוסף בה הענין שנלמד. וכן מדי יום ביום "ימים ידברו, ורב שנים ידיעו חכמה", -
ה"ימים" מלמדים את האדם, והרבה שנים מוסיפים חכמה לאדם, ואין זו אחדות פשוטה אלא מרכבת, -
כלומר, למרות שהידיעה באדם היא גם כן מיוחדת עם הנפש – הרי אנו אומרים שה נפש יודעת – אך יחוד זה של הידיעה עם הנפש אינו "אחדות פשוטה" ("אחדות פשוטה " היינו שלא שייך שתהיה לא מאוחדת), אלא זהו אחדות מורכבת, הרי הם שני דברים המתאחדים. אבל הקדוש-ברוך-הוא הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד רבוי כלל.
– שנאמר שקודם לכן זה לא היה, דבר כזה לא שייך לומר חס ושלום בו יתברך. ואם כן, -
כיוון שאחדותו היא פשוטה, בלי הרכבה ובלי ריבוי, אי אפשר שדעתו תהיה דבר נפרד ממנו, שהרי אז היה משמע שלפני שידע היה אופן אחד ואחר כך נוספו ידיעה, ריבוי והרכבה חס ושלום, אלא: על כרחך מהותו ועצמותו ודעתו - הכל דבר אחד ממש, בלי שום הרכבה. ולפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו - כך אי אפשר להשיג מהות דעתו, -
שכן, דעתו וידיעתו הן דבר אחד אתו יתברך, רק להאמין באמונה, שהיא למעלה מהשכל ומהשגה, -
ומשום כך יכולה היא לכן לקבל ענין שלמעלה מהבנת אנוש, שהקדוש-ברוך-הוא יחיד ומיחד - הוא ודעתו הכל אחד ממש, ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים, -
ה"נמצאים" של העולמות העליונים ושל העולמות התחתונים, עד שלשול הקטן שבים, ועד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ - אין דבר נעלם ממנו, ואין ידיעה זו
– שהוא יודע את כל הנבראים, מוסיפה בו רבוי והרכבה כלל, -
של דבר נוסף, מאחר שאינה רק ידיעת עצמו, -
ובידיעת עצמו הוא יודע כל הנבראים המתהווים ממנו ובטלים אליו במציאות ומיוחדים בו, ועצמותו ודעתו הכל אחד. ולפי שזה קשה מאד לציר בשכלנו, -
ידיעה כזו, על כן
– לכן, אמר הנביא: "כי גבהו שמים מארץ - כן גבהו דרכי
– אומר הקב"ה, מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם", וכתיב: "החקר אלוה תמצא וגו'", וכתיב: "העיני בשר לך, אם כראות אנוש תראה", שהאדם רואה ויודע כל הדברים
– שהוא יודע, בידיעה שחוץ ממנו, -
וידיעה זו, כיוון שהיא חוץ ממנו ולפני כן לא ידע אותה, הרי כשהוא יודע את הידיעה, מתווסף בו דבר זה, והקדוש-ברוך-הוא
– יודע הכל, בידיעת עצמו, עד כאן לשונו
– של הרמב"ם. [עין שם בהלכות יסודי התורה. והסכימו עמו חכמי הקבלה, כמבאר בפרדס מהרמ"ק זכרונו לברכה]: - שכן, ישנם גדולי ישראל החולקים על הרמב"ם בענין זה, בטענם שאי אפשר לומר על הקב"ה גדר של דעת, גם לא בידיעה כזו שהיא מופשטת לגמרי מגדרי הידיעה שלנו – וכיוון שאומרים, שהוא יתברך עצמו הוא ה"מדע" והוא ה"יודע" וכו', יש בכך חס ושלום משום הגדרה מסויימת לגבי הקב"ה, שהוא אין סוף. ברם, על פי קבלה, צודק הרמב"ם: אלא (כפי שכתוב בהגהה בפרק שני שבחלק הראשון, וכפי שכתוב להלן בהגהה בפרק ט') דבר זה הוא אחרי הרבה צמצומים שאור אין סוף ברוך הוא מצמצם עצמו, עד שהוא מתלבש בכלים של ספירות חכמה, בינה, דעת של עולם האצילות – שם "הוא המדע הוא היודע כו"', שכן הספירות מיוחדות בתכלית היחוד עם אור אין סוף, עד ליחוד של "הוא היודע" וכו'.