תניא

פרק מז. בפרק מ''ו החל רבנו הזקן להסביר, דרך נוספת השווה לכל אדם מישראל, להגיע לאהבה גדולה להקב''ה, ואשר מתוך אהבה זו יקיים תורה ומצוות – והיא האהבה של ''כמים הפנים לפנים'': כמו שהמים בטבעם משקפים את הפנים שאדם מראה בהסתכלו אל תוך המים, כך גם ''לב האדם לאדם'' – בשעה שאחד אוהב את השני, ובמיוחד כשהוא מראה אהבתו זו, הדבר משפיע על השני שתתעורר בו אהבה אליו. הדבר הוא בטבע, גם כששני האנשים שווים במעלה. וודאי שהדבר כך, כשמלך גדול ורב מראה אהבה גדולה לאדם פשוט ושפל, יורד אליו למקומו הנחות, מעלה אותו ומביאו לחדרו הפרטי שבהיכל המלך, ושם הוא מתיחד אתו בהתאחדות חזקה – ברור הדבר, שזה יעורר באדם הנחות והשפל, אהבה גדולה למלך, עד לידי כלות הנפש לאהבת המלך. ורבנו הזקן הסביר, שכלל הפרטים שפורטו באהבתו של המלך הגדול אל האדם השפל – והרבה יותר מהם – עשה הקב''ה אתנו בני ישראל, שבהיות בני ישראל במצב הנחות ביותר במצרים – הראה לנו הקב''ה אהבה גדולה כזו, שהוא יתברך בכבודו ובעצמו ירד להצילנו ממצרים, כדי להביאנו לחדריו הפנימיים, בשעת מתן תורה, שעל ידי תורה ומצוות – מתאחד יהודי בהקב''ה, במדה הגדולה ביותר של התאחדות.

בכך פירש רבנו הזקן את המלה ''קדשנו'', שיהודי אומר בברכתו על מצוה, שהיא מלשון ''קידושין'', כאדם המקדש אשה שתהיה אתו ביחוד גמור; כמו כן מוסבת המלה ''קדשנו'' על המדריגה העליונה של קדושה, קודש העליון, בה מתקדש יהודי על ידי קיום מצוה. וכן מורה המלה ''קדשנו'' (מלשון הבדלה), על ההבדלה שבני ישראל נעשים מובדלים ומורמים על ידי קיום מצוות, כמו קדושתו של הקב''ה המובדלת והיא למעלה מהעולמות. בפרק מ''ז, אותו אנו עומדים ללמוד, ממשיך רבנו הזקן להסביר (ובלשון הערת הרבי): ולתרץ: כיצד דורשים כיום את האהבה של כמים הפנים לפנים, בשעה שאת האהבה מלמעלה הראו לפני אלפי שנים, בשעת יציאת מצרים? אלא, מסביר רבנו הזקן, שלא זו בלבד שיכולה וצריכה להיות האהבה של כמים הפנים לפנים, על ידי שנזכר כעת שבשעת יציאת מצרים ומתן תורה, ירד הקב''ה בעצמו כו' (כלומר: הקב''ה הראה אהבה גדולה לישראל, ב''ירידתו'' אליהם בכבודו ובעצמו), כי אם גם מצד ההוה – שכן, דוגמת יציאת מצרים ו''וירד ה'' – ישנה יציאת מצרים בכל יום ויום.

והנה, בכל דור ודור, וכל יום ויום, חיב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

– ''בכל דור ודור חייב אדם וכו'", הוא לשון המשנה (פסחים פרק י' משנה ה'), ורבנו הזקן מוסיף: "וכל יום ויום", שלא רק בכל דור ישנו הענין של יציאת מצרים, כי אם גם בכל יום, יש בעבודתו הרוחנית של יהודי, ענין יציאת מצרים, והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, -

''עור הנחש'' – שכן, חיותו של הנפש באה מקליפה, ולכן לגבי הנפש האלקית, נחשב הגוף לגלות ולבית סוהר – והנפש האלקית יוצאת מן הגלות והמאסר, לכלל ביחוד אור-אין-סוף ברוך-הוא, על ידי עסק התורה והמצות בכלל, -

שעל ידי שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, יוצאת נפשו האלקית מגלות הגוף, ומתאחדת עם אור אין סוף ברוך הוא – ובמיוחד נעשה דבר זה על ידי שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בשעת קריאת שמע. ובלשון ה''תניא'': ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה

– בקריאת שמע הוא מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפרוש, באמרו: "ה' אלהינו ה' אחד", וכמו שנתבאר לעיל, -

בפרק הקודם, כי "אלהינו" הוא כמו "אלהי אברהם וכו'", לפי שהיה

– אברהם אבינו, בטל ונכלל ביחוד אור אין-סוף ברוך-הוא; -

שעקב ביטולו והתאחדותו עם הקב''ה, נקרא הקב''ה ''אלקי אברהם'', כך נקרא הקב''ה ''אלקינו'' – האלקה של כל יהודי, שכן, על ידי קיום מצוה – יהודי בטל ומאוחד עם אור אין סוף ברוך הוא. רק שאברהם זכה לזה

– להיות מיוחד עם אור אין סוף ברוך הוא, במעשיו והילוכו בקדש ממדרגה למדרגה, -

עד שהתעלה למדריגה העליונה, להיות בטל ומיוחד עם אור אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: "ויסע אברם הלך ונסע וגו'", -

הנגבה, אברהם הלך ממדריגה למדריגה עד שהגיע ''הנגבה'', המרמז על המדריגה העליונה ביותר באהבה להקב''ה – הרי שבאברהם זה בא על ידי עבודתו העצמית. אבל אנחנו

– בני אברהם, ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו

– הקב''ה, את תורתו, והלביש בה

– בתורה, רצונו וחכמתו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, -

כך, שחכמתו ורצונו הם דבר אחד אתו יתברך, והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול, -

שעל ידי זה שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות ''יקח'' אותו יתברך ויתאחד אתו יתברך. כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק: "ויקחו לי תרומה" [ד"לי" כלומר "אותי", -

כי, ב''זוהר'' מפרש את המלה ''תרומה'' – תורה, המלה תרומה, מורכבת מ''תורה מ'" – התורה שניתנה לארבעים יום – ומבואר ב''זוהר'' שם, שעל ידי ''תרומה'', על ידי תורה, באים ל''ויקחו לי'', תקחו אותי, את הקב''ה עצמו, והוי ליה למימר

– והיה עליו לומר: "ותרומה", -

ב''וא''ו'' – מכיוון ש''לי'' מכוון להקב''ה, ו''תרומה'' – לתורה, היה על הפסוק לומר ''ויקחו לי ותרומה'', שיקחו אותו יתברך ו (על ידי מה? – "ותרומה" – על ידי) תורה - אלא משום דכלא חד, -

הכל דבר אחד. הקב''ה ותורה הם דבר אחד – ולכן לא כתוב "ותרומה", כי אז היתה המשמעות ש''לי'' הוא דבר אחד ותרומה (תורה) דבר נוסף, אלא ''לי תרומה'' – הם דבר אחד. עין שם

– ב''זהר'', היטב]. וזה שאומר: "ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו'", -

כלומר: מצד אהבתו של הקב''ה לישראל, נתן לנו מתנה, שיהיה ה' אלקינו – אלקה שלנו, שנהיה מיוחדים אתו יתברך, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו'". ולזה

– ולכן, מכיוון שאין זה ענין שיהודי משיג אותו על ידי עבודתו העצמית – שאז, יש מקום לומר, שלא כל אחד נמצא במדריגה הנחוצה להיות מיוחד עם הקב''ה, עד לידי כך שהקב''ה יקרא אלקה שלו – כי אם זה ענין של ירושה ומתנה, וביחס לירושה לא משנה מצבו ודרגתו של היורש – אם הוא רק נכלל במושג של ''יורש'' – הריהו יורש; כמו כן מתנה איננה כמו שכר, שהוא תלוי בכמות ואיכות העבודה של מקבל השכר, כי אם זה ניתן לו במתנה, מבלי שיתיגע על כך – לכן, זהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, וכפי שיוסבר להלן: אין מונע לנו מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך, -

שנפשו של יהודי תהיה דבוקה ומיוחדת עם אור אין סוף ברוך הוא – אין מה שימנע מכך - אלא הרצון, -

בלבד, שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו כו', -

אז, אין בו יחוד זה. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר "ה' אלהינו ה' אחד" - הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, דרוח איתי רוח ואמשיך רוח, -

רוח מביאה רוח וממשיכה רוח – שכן, ה''רוח'' והתעוררות הרצון של אדם, מביאה ''רוח'' והתעוררות מלמעלה, וממשיכה, לאחר מכן, ''רוח'' באדם, שיימשך ויהיה דבוק בהקב''ה. והיא

– ביחס לנפש, בחינת יציאת מצרים.

– ענין קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע והתבטאות הרצון להיות דבוק ביחודו של הקב''ה – זה ענין יציאת מצרים, שהנפש יוצאת מגלות הגוף ומתאחדת עם הקב''ה. ולכן תיקנו

– החכמים, לומר פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא -

יחד עם קריאת שמע, אף, שהיא –

זכירת ואמירת פרשת יציאת מצרים, מצוה בפני עצמה, ולא ממצות קריאת שמע, כדאיתא

– כמו שמובא בגמרא ופוסקים, -

שיציאת מצרים היא מצוה בפני עצמה, מדוע, איפוא, הורו חכמינו לאחדן יחד? - אלא מפני שהן דבר אחד ממש.

– קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע, וענין יציאת מצרים, הם דבר אחד ממש שכן, על ידי קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע, נוצר ענין יציאת מצרים ברוחניות, שהנפש האלקית יוצאת מהגבלות הגוף. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן "אני ה' אלהיכם", והינו גם כן כמו שנתבאר לעיל: -

שעל ידי יציאת מצרים – נעשה ''אני ה' אלקיכם'', אלקה שלכם, שיהודי מתאחד עם הקב''ה. הרי, שבכל יום יש ביהודי ענין יציאת מצרים – וכשם שכאמור, האהבה שהראה הקב''ה לבני ישראל בשעת יציאת מצרים צריכה לעורר בבני ישראל ''כמים הפנים לפנים'' אהבה גדולה להקב''ה, כך צריכה לעורר יציאת מצרים שבכל יום, שגם בכך, באה לידי ביטוי אהבתו הגדולה של הקב''ה לבני ישראל.