תניא

להלן, מסיים רבנו הזקן, מה שהחל להסביר (בפרק נ''א) בתוספת ביאור, לשון ה''ינוקא'' ב''זוהר'', שאמר שאור השכינה המאיר על ראש האדם – צריך ל''משחא'', לשמן, והינוקא מוסיף ''ואינון עובדין טבין'' – ואלה הם מעשים טובים, מעשה המצוות; בכל מקום מציין ''שמן'' את ענין ה''חכמה'' – איזו שייכות, איפוא, יש למעשה המצוות, ל''חכמה'' הנקראת ''משחא'' – שמן? – יוסבר להלן, שעל אור השכינה להתלבש בחכמה, שהיא שמן, מפני שחכמה, מוחין, היא כלי ולבוש לאור השכינה, והיא החכמה המלובשת בתורה; ברם, כדי להמשיך את אור השכינה שיאיר בנפשו האלקית של יהודי – צריכים לא רק לשמן (חכמה) הנהפך כולו לאור, אלא גם ל''פתילה'' שהיא (על ידי השמן) פועלת שהאש (שטבעה להימשך למעלה) תחזיק עצמה בנר – ה''פתילה'' בנפש האדם, היא הנפש החיונית המחיה את הגוף, בחיים גשמיים, זוהי הפתילה הנשרפת על ידי תורה ומצוות: כמו ב''פתילה'' גשמית, שהחלק העליון שלה – נשרף מהאש, כך גם באדם, שעל ידי תורה ומצוות, נשרפים הלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית, באש של אור השכינה, על ידי המחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות; ולכן, על ה''שמן'' להתבטא ב''עובדין טבין'', מעשה המצוות, הבאים מחכמתו יתברך, ולא די בתורה בלבד (ש היא הרי חכמה) שתשמש ל''שמן'', כי, מעשה המצוות דוקא מביאים לכך שאור השכינה יימשך ב''פתילה'' – בנפש החיונית, וזאת על ידי שהנפש החיונית נשרפת באור השכינה המאיר על ראשו. ובלשון ה"תניא": וזה שאמר הינוקא: -

ב''זוהר'', מובא לעיל בפרק ל''ה: "דנהורא עלאה דאדליק על רישיה" - היא שכינתא - "אצטריך למשחא", -

האור העליון המאיר על ראשו (של יהודי), שהוא ''שכינה'' – צריך ל''שמן'', פרוש להתלבש בחכמה, הנקרא "שמן משחת קדש", -

''קדש'' זה ''חכמה'', כמו שכתוב בזהר

– ש''שמן משחת קדש'' הוא ''חכמה'' – ואור השכינה ש''על ראשו'', צריך ל''שמן'', כלומר: עליו להתלבש בחכמה שהיא הלבוש, הכלי, לאור השכינה – וה''זוהר'' מסיים שם, את דברי הינוקא: ו"אינון עובדין טבין" –

ואלה (השמן) הם, מעשים טובים, מעשה המצוות, הן תרי"ג

– 613, מצות

– לכאורה, צריך להבין: איזו שייכות יש למעשה המצוות – ל''שמן'', חכמה? אלא, מפני שהם תרי''ג המצוות, הנמשכות מחכמתו יתברך, -

ומדוע לא מספיקה לכך, תורה בלבד, שהיא שמן, חכמה, וצריכים גם ל''עובדין טבין'' – למעשה המצוות הנמשכים מחכמה? - כדי לאחז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית שבגוף, הנקראת פתילה על דרך משל. כי כמו שבנר הגשמי האור מאיר על ידי כליון ושרפת הפתילה הנהפכת לאש - כך אור השכינה שורה על נפש האלהית

– שהיא ''נר'' – ''נר ה' נשמת אדם'', על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא

– מחושך (הקליפה) לאור (הקדושה), וממרירו למתקא

– ממרירות (הקליפה) למתיקות (הקדושה) בצדיקים, -

שבהם הדבר כך, כאמור לעיל פרק י', שהם מהפכים את מהות ועצמות נפש הבהמית, מדותיה ושכלה, מרע לטוב וקדושה, או לפחות על ידי כליון לבושיה

– של הנפש הבהמית, שהן מחשבה דבור ומעשה, -

שהיו לפני כן לבושים של הנפש הבהמית, שהיא נפש של קליפה, והתהפכותן מחשך הקלפות לאור ה' אין־סוף ברוךהוא - המלבש ומיחד במחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, בבינונים

– כפי שלמדנו בפרק י''ב, שב''בינונים'' לא נהפכות מהות ועצמות הנפש הבהמית לטוב ולקדושה, כפי שהדבר בצדיקים, אלא רק הלבושים, מחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית, נהפכים לטוב על ידי מחשבה, דיבור ומעשה של התורה והמצוות שלהם – וביחס ל''בינונים'' זה נקרא כליון ה''פתילה'', של הנפש החיונית שלהם, הנהפכת לאור ולקדושה. כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו' –

הנהפכת מחושך הקליפה לאור הקדושה, נעשה בחינת "העלאת מין נוקבין", -

כפי שכבר למדנו, אלה הם ראשי תיבות ''מיין נוקבין'', והכוונה להתעוררות שהעבודה של המקבל, מעוררת למעלה, להמשיך אור השכינה, -

לא רק שמן־חכמה – תורה – שהוא כלי לאור השכינה, ''לקלוט'' את האור, כי אם היא ממשיכה את אור השכינה, היא בחינת גלוי אור־אין־סוף ברוךהוא, על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו

– שלכן אומר ה''ינוקא'' ''ההוא נהורא דעל רישיה'' – האור שעל ראשו (על המוחין) של יהודי – ''איצטריך למשחא'' – צריך ל''שמן'', ''ואינון עובדין טבין'' – ואלה הם מעשים טובים. ובזה יובן היטב מה שכתוב: "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא", -

כלומר: כמו שאי אפשר לאש להיאחז בדבר, רק על ידי שאותו דבר נשרף ונכלה על ידי האש – כך מאיר אור השכינה, שה' יהיה אלקיך – אלקה שלך, שיאיר על נפש יהודי – הרי זה דוקא על ידי שהוא ''אש אוכלה'', אש שורפת ומכלה את הפתילה של הנפש החיונית, שהנפש החיונית שהיא באה מקליפה – נשרפת ונהפכת לאש של קדושה, וכמו שנתבאר במקום אחר -

שדוקא התבטלותו של יהודי, שמבטל את עצמו להקב''ה, ומתבטל ממציאותו – כמו דבר ש''נשרף'' ומאבד את מציאותו – דבר זה דוקא ממשיך עליו את אור השכינה: נשלם חלק ראשון בעזרת ה' יתברך ויתעלה