והנה, כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא –

כשיתעמק בהם מתוך עומק הלב והמוח, אזי ממילא, "כמים הפנים לפנים", -

מה שהקב''ה מראה אהבה גדולה כל כך לבני ישראל, תעורר גם בבני ישראל אהבה גדולה להקב''ה – בכך מסיים רבנו הזקן להסביר את ענין האהבה של ''כמים הפנים לפנים'' שהחל להסביר בפרק מ''ו, ועליה הוא אומר, שבקריאת שמע וברכותיה מסוגל יהודי במיוחד לעורר אהבה זו. ואז - תתלהט נפשו

– באהבה להקב''ה, ותתלבש ב"רוח נדיבה", להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד, -

שכל אלה לא יהיו אצלו העיקר, ורק לדבקה בו יתברך ולכלל באורו בדביקה חשיקה וכו', בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא

– התדבקות רוח ברוח, שרוח האדם תתאחד ברוח שלמעלה, כנזכר לעיל – שכשם שב''נשיקין'' בגשמיות, נעשה לא רק דביקות מפה לפה, מפיו של אחד לפיו של שני, כי אם גם התחברות הרוח וההבל של השני – כך גם באופן היחוד ברוחניות, שרוח האדם שלמטה מתאחדת עם הרוח שלמעלה – וזאת ירצה האדם מפאת אהבתו הגדולה להקב''ה, להיכלל באורו יתברך בבחינת ''נשיקין''. אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא?

– על ידי מה מגיעים להתדבקות רוח ברוח, למילוי רצונו ''לדבקה בו יתברך וכו'"? - לזה אמר – אחרי ''ואהבת בכל לבבך'' וכו': "והיו הדברים האלה כו' על לבבך, ודברת בם כו'", -

האדם מגיע לדביקות האמורה על ידי התעמקותו בתורה ועל ידי הדיבור בתורה, וכמו שכתוב בעץ חיים, שיחוד הנשיקין – שבו ישנו ענין הדביקות של ''רוח ברוח'', עיקרו הוא יחוד חכמה-בינה-דעת בחכמה-בינה-דעת, והוא

– ענין, עיון התורה; -

ההתעמקות העמוקה והבנת התורה, שעל ידן מתאחדים חכמתו, בינתו, דעתו ושכלו של האדם בחכמה-בינה- דעת ושכל שלמעלה שבתורה, והפה –

על ידי שהאדם מדבר בפיו בתורה ''ודברת בם'', הוא מוצא

– של הרוח וגלויו

– של הרוח, בבחינת גלוי, והינו בחינת הדבור בדברי תורה, -

שבדברו דברי תורה, באה ה''רוח'' באופן של התגלות, - הרי שעיקר היחוד ודביקות ''רוח ברוח'', בא על ידי העיון בתורה, וטעמו של דבר מסביר רבנו הזקן להלן:

"כי על מוצא פי ה' יחיה האדם".

– הרי שענין הפה הוא להיות ה''מוצא'' של ה''רוח''. הרי שהעיקר הוא ההבנה בתורה, שעל ידה באה הדביקות של ''רוח ברוח''; מדוע, איפוא, נדרש לאהבה זו, לבטא דברי התורה בדיבור? יסביר רבנו הזקן להלן, אכן, לגבי ה''אדם'', לגבי הנפש האלקית, עיקר היחוד והדביקות העליונה ביותר, באים על ידי ההבנה בתורה. אך, הכוונה העליונה היא הרי שאור אין סוף ברוך הוא יימשך גם בנפש החיונית ובעולם – דבר זה בא דוקא על ידי שהאדם מוציא בפיו את דברי התורה. שכן, הדיבור שהוא ענין גשמי, שייך רק על ידי הנפש החיונית, וממילא נמשך על ידי הדיבור קדושה ואור אין סוף בנפש החיונית; והיות שהכוח לדיבור בא ממה שהאדם אכל ושתה דברים גשמיים, מהם נוצרו דם וחיות גשמיים, ונתנו לו כוח לדבר את הדיבורים – נמשכים על ידי כך קדושה ואור אין סוף בכל עניני העולם, ומתבצעת הכוונה העליונה שאור אין סוף יימשך למטה בעולם, שיהיה ''מלא כל הארץ כבודו''. לכן, נדרש לבטא דברי התורה בדיבור (ומכך גופא מובן, שאותו טעם אמור גם לגבי מצוות מעשיות, היות שעל ידן בעיקר נמשך אור אין סוף בנפש החיונית ובעולם. אלא, כאן מדובר איך מתבטא הדבר ב''תורה'', שלנפש האלקית באים היחוד הנעלה ביותר ודביקות רוח ברוח, על ידי ההבנה בתורה – ובכל זאת צריכים גם לדיבור בתורה, כדי להמשיך אור אין סוף גם בנפש החיונית ובעולם). ומכל מקום, לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו

– כשאדם לומד תורה במחשבה והרהור בלבד, אין הוא יוצא ידי חובתו, למרות שעל ידי כך נעשה היחוד הגדול של נפשו האלקית באופן של דביקות ''רוח ברוח'', עד שיוציא

– את דברי התורה, בשפתיו, כדי להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם, המתהוה מדומם-צומח-חי, -

שהאדם אוכל ושותה, מכך נוצר אצלו הדם בו שוכנת הנפש החיונית – ובכל אלה נמשך אור אין סוף, על ידי שהוא מוציא דברי תורה בדיבור, כדי להעלות כלן

– את נפש החיונית והדומם, צומח, חי, של העולם, לה' עם כל העולם כלו, ולכללן ביחודו ואורו יתברך, אשר יאיר לארץ ולדרים בבחינת גילוי, "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר וכו'", שזהו תכלית השתלשלות כל העולמות, להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הלזו דוקא בבחינת גילוי, לאהפכא חשוכא לנהורא

– להפוך את חושך (הקליפות) לאור (הקדושה), ומרירא למיתקא, -

ומרירות (העולם, שמקבל את חיותו מ''קליפת נוגה'' – להפוך) למתוק (לטוב ולקדושה), כנזכר לעיל

– בפרק ל''ו, באריכות

– שבכך מתבטאת כל תכלית סדר ההשתלשלות כולו. וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו, להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה, -

ולכן, למרות שבעבודתו הרוחנית ובהבנתו העמוקה בתורה – באפשרותו למלא את ה''מבוקש'' של אהבתו, להיות דבוק בהקב''ה בדביקות ''רוח ברוח'' – צריכה, אבל, להיות הכוונה בעבודתו: לא מה שטוב רק לו ולנפשו האלקית, כי אם למלא מה שהקב''ה רוצה, שיומשך אור אין סוף למטה בעולם, דבר שנוצר על ידי הדיבור בתורה (ועל ידי מעשה המצוות). אלא שבכל זאת, לפני שהאדם מגיע ל''הדברים האלה על לבבך'' ול''דברת בם'' – שהם תורה, אומר הכתוב ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'', שכן, לפני המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי תורה נדרשת בתחילה ''העלאת מ''ן'', התעוררות מלמטה של אהבת האדם, שעל ידי כך נמשכת לאחר מכן המשכה על ידי תורה ומצוות. רק שצריך תחלה העלאת "מין נוקבין", -

שבלשון הקבלה, הכוונה היא להתעוררות תשוקה ועליה מהמקבל. ''נוקבא'' היא בחינת ה''מקבל'', למסר לו נפשו ומאדו כנזכר לעיל: – שכדי שתהיה ההמשכה על ידי תורה ומצוות כמו שצריך להיות, צריכה להיות בתחילה ''העלאת מ''ן'' של אהבת האדם באופן של מסירת ''נפשו ומאודו'' להקב''ה – למסור, כאמור, את הכל לה'. בכך סיים רבנו הזקן להסביר ענין ''אהבה כמים הפנים לפנים'', אודותו החל לדון בפרק מ''ו והמשיך בכך עד לסוף פרק זה.