וזהו שאמר אסף ברוח הקדש בעד כל כנסת ישראל שבגולה: -

ההעלם וההסתרה על אלקות וקדושה, הם במדה חזקה יותר בזמן של גלות – ועל זמן הגלות, אמר אסף: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך", כלומר שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, -

שגם בשעה שאני מקיים מצוה, המאחדת אותי אתך – אני דומה לבהמה, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה, -

של נפשי עם הקב''ה, על ידי קיומה של מצוה, שהרי לו הרגשתי בכך, היה הדבר צריך להשפיע - שתפול עליה

– על הנפש, אימתה ופחד תחלה, ואחר כך

– היתה הנפש מקבלת אהבה רבה בתענוגים

– אהבה שבה יש לנפש תענוג מאלקות, או

– אהבה, כרשפי אש, -

לאלקות, כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם, -

בשעה שהצדיקים מקיימים מצוה, הם, אכן, מרגישים את ה''יחוד'', איך הנפש מתאחדת עם הקב''ה על ידי המצוה, ודבר זה משפיע בנפש, בתחילה מורא ופחד, ולאחר מכן – אהבה גדולה ביותר להקב''ה; ברם, אלה שהם בבחינת "ולא אדע", שאינם מרגישים ב"יחוד" בשעת קיום המצוה – אין הדבר מעורר בהם יראה ואהבה, וכנודע

– וכידוע, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש, והוא

– בחינת ה''דעת'' והרגש שבנפש, כולל חסד וגבורה –

''חסד'' – אהבה, ו''גבורה'' – יראה – שבשעה שישנן דעת והרגשה, זה מעורר, כאמור, אהבה רבה בתענוגים, או אהבה כרשפי אש, ויראה – אימתה ופחד. אך, מכיוון ש''ואני בער ולא אדע'', כשאין בי הדעת וההרגשה – אין הדבר מעורר בי מורא ואהבה הבאים מן ה''דעת'' – אך, אף על פי כן "אני תמיד עמך", -

עם הקב''ה, כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור-אין-סוף ברוך-הוא הממלא כל עלמין, -

כל העולמות, ונמצא בכל מקום. בכוחו של ה''חומר'' למנוע רק את ההתגלות של ה''יחוד'' בנפש, שלא יהיה גלוי ומורגש בנפש איך שהיא מתאחדת עם אור אין סוף בשעת קיום מצוה, ואילו, את עצם ה''יחוד'' אין בכוח ה''חומר'' למנוע. וכמו שכתוב: "גם חשך לא יחשיך ממך". ובזה

– במה שלמדנו, שלכל יהודי המקיים מצוה, נמשכת בנשמתו, קדושה מ''קודש העליון'' ומתהווה יחוד של אור אין סוף ברוך הוא, וזאת, גם כשאין הוא מרגיש את הקדושה ואת היחוד בנפשו, כפי שהדבר אצל צדיק, יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש, -

אותו עונש חמור שהיה מגיע לצדיק לו היה חס-ושלום עושה מלאכה בשבת או אוכל חמץ בפסח, אותו עונש חמור מגיע ל''בור'' ול''עם הארץ'', כשהוא עושה אותן עבירות, וכל כך למה? - לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדשת שבת ויום טוב, ונדון בנפשו בכרת

– על אכילת חמץ בפסח, וסקילה

– על עשיית מלאכה בשבת, על חילול קדושה זו, -

המאירה בנפש; ומכיוון שכאמור, שלמרות שאין הוא מרגיש בקדושה, בכל זאת היא מאירה בנפשו, לכן מובן מדוע ניתן אותו עונש חמור גם למי שאינו מרגיש בקדושה, שכן, גם הוא פוגם, על ידי כך, בקדושת השבת או החג המאירה בנפשו. וגם משהו חמץ

– בפסח, או טלטול מקצה -

בשבת, פוגם בקדושה שעל נפשו

– של עם הארץ, כמו

– שהדבר פוגם בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכלנו

– כלפי כל בני ישראל, במדה שווה, קיים אותו דין ואיסור לעשות מלאכה בשבת, או לאכול חמץ בפסח, וכדומה. על כל פנים, למדנו, שלמרות ש''ואני בער ולא אדע'' – למרות שאינני מרגיש בקדושה הנמשכת בנפש על ידי מצוה, ו" בהמות הייתי עמך" – אני בבחינת בהמה ואיני מרגיש – בכל זאת נמשכת הקדושה בעם-הארץ בדיוק כפי שהיא נמשכת בתלמיד-חכם, כפי שהפסוק אומר מיד לאחר מכן (אחרי "בהמות הייתי עמך") – "ואני תמיד עמך''. הדבר מוסבר להלן כך, שלכן אומר הפסוק " בהמות הייתי עמך" בהמות – לשון רבים (ולא "בהמה הייתי עמך"), כדי להדגיש שעל ידי קיום מצוות באופן של ''בהמה'', שלמטה מדעת והרגשה, קשור הדבר בבחינה שלמעלה מדעת והרגשה, שגם בחינה זו נקראת ''בהמה'', מפני שאין בה ''דעת'', אלא שאין משמעה שהיא למטה מ''דעת'', כי אם שהיא למעלה מ''דעת'', וזו המשמעות בלשון ''בהמות'' (לשון רבים) – שתי בחינות בבהמה – שבחינת ''בהמה'' שלמטה מ''דעת'', קשורה בבחינת ''בהמה'' שלמעלה מ''דעת''. [ומה שכתוב "בהמות" לשון רבים –

כשהוא משתמש לפני זה בלשון יחיד ''ואני בער'', וכן מיד לאחר מכן: " ואני תמיד'', לרמז כי לפניו יתברך גם בחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה, נדמה כבהמות ועשיה גופנית

– לא כמו עולם העשיה הרוחני, כי אם כ''עשיה גופנית'' לגבי אור-אין-סוף, כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית", -

הרי שמיחס את הלשון עשיה לחכמה (''בחכמה עשית''), מפני שגם חכמה היא כמו עשיה לגבי הקב''ה, ונקרא "בהמה רבה", -

לא בחינת בהמה שלמטה מ''דעת'', כי אם זו שלמעלה מ''דעת'', כמו שנתבאר במקום אחר, והוא

– בשמות העליונים, שם "בן"

– אחד מצירופי שם הוי' עולה נ''ב (52) הנקרא ב''ן, בגימטריא "בהמה" שלפני האצילות - שלמעלה מ''עולם האצילות'']. הרי שגם בקיום מצוות בבחינת ''בער'' ו''בהמה'', מבלי לדעת ומבלי להרגיש בקדושה הנמשכת בנפש בשעת מעשה – משמש אדם כלי לבחינת ''בהמה'' שלמעלה מ''דעת'', - ולאיזה סוג של דעת? – ל''דעת'' של ''עולם האצילות''.