פרק מט. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמאחר שהאור והחיות הנמשכים מהקב''ה, הם ''כשמו'' – אור אין סוף, הרי, אם האור והחיות היו נמשכים בסדר של מדריגות – לא היה העולם-הזה מתהווה כפי שהוא אכן נתהווה, באופן של גבול ותכלית. לכן היו הרבה צמצומים באור, כדי שתוכל להיות התהוותם של נבראים בעלי גבול מאור אין סוף שהוא בלי גבול. כל הצמצומים האלה נעשו – כפי שיתבאר להלן – בגלל אהבת הקב''ה לישראל, שיהיה עולם שבו יעשה יהודי את העבודה בקיום התורה והמצוות.

בפרק מ''ט, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, ענין הצמצומים באופן כללי, ויסיים, שכשם שהקב''ה בגלל אהבתו לישראל, סילק והרחיב את כל מה שהפריע להתהוות העולמות והנבראים – כך על יהודי, "כמים הפנים'', בגלל אהבתו להקב''ה, לסלק ולהרחיב את כל הדברים המפריעים בעבודת ה';

וכשם שהקב''ה המשיך אור וחיות ממנו יתברך שלא לפי סדר של מדריגות (שכן, אז, כאמור, לא היו נוצרים נבראים מוגבלים) – כך על יהודי בעבודתו את ה', לא להסתפק בעבודה מדודה ומוגבלת, כי אם עליו לעשות את עבודתו באופן בלתי מוגבל, להפקיר את הכל בגלל אהבתו את ה'; ואפילו ההגבלות שהטביע הקב''ה בעולם – לא תפריענו לו בעבודתו את ה'.

והנה, אף כי פרטי בחינת ההסתר וההעלם אור-אין-סוף ברוך-הוא, בהשתלשלות העולמות

– המשתלשלים ויורדים מטה מטה, עד שנברא עולם הזה הגשמי –

היו זקוקים להרבה צמצומים והעלמות והסתרים, כדי שהאור ירד למדריגה כזו שתוכל להתהוות עולם גשמי – הרי שהפרטים של העלמות והסתרים הם כל כך רבים, עד שהם - עצמו מספר, -

ההעלמות וההסתרים הם בלי מספר בכמות, ובאיכות הם ומינים ממינים שונים, -

שאינה דומה איכותו של צמצום והסתר אחד, לצמצום והסתר שני, כידוע לטועמים מעץ החיים, -

לאלה שטעמו מחכמת הקבלה. אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים, לשלשה מיני עולמות כלליים, ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. כי עולם האצילות הוא אלהות ממש, -

ואינו נחשב כענין של בריאה יש מאין, אלא נקרא ''אצילות'', מלשון האצלה והפרשה, ש''עולם האצילות'' הוא הארה שנאצלה ונפרשה מהקב''ה, והוא אלקות ממש. וכדי לברא עולם הבריאה, שהן נשמות ומלאכים עליונים, אשר עבודתם לה'

– היא, בבחינת חכמה-בינה-דעת המתלבשים בהם, -

שאלקות מתגלה בהם באופן של הבנה, המתגלה על ידי חכמה, בינה ודעת, והם

– הנשמות והמלאכים, משיגים ומקבלים מהם –

מחכמה, בינה ודעת המאירות בהם. – הרי, כדי שיתהווה עולם כזה עם נבראים שאינם בטלים ומאוחדים עם אלקות, כמו הנשמות והנאצלים שב''עולם האצילות'', אלא, יש בהם ענין ההשגה וההבנה, וכל ענין של השגה, הוא הרי בחינה של ''יש'', שיש מי שמשיג, - הרי כדי לברוא את ''עולם הבריאה'' - היה תחלה צמצום עצום, כנזכר לעיל.

– היו זקוקים לצמצום רב וחזק, שיאיר אור מצומצם, שממנו יוכלו להתהוות נבראים שהם בבחינת בריאה ''יש מאין''. וכן מבריאה ליצירה, -

כדי שיתהווה ''עולם היצירה'' שהוא למטה בהרבה מ''עולם הבריאה'', היו צריכים שוב לצמצום עצום חזק, כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה, -

כלומר, לגבי האור של ''עולם האצילות'', נקרא האור שב''עולם הבריאה'' – ''מעט מזעיר'', אך, עדין

– אור זה שב''עולם הבריאה'', הוא בבחינת אין-סוף לגבי עולם היצירה, -

ולכן היה צריך להיות צמצום גדול באור המאיר ב''עולם הבריאה'', כדי שאותו אור יהיה שייך להתלבש ב''עולם היצירה'', ואי אפשר

– שהאור של ''עולם הבריאה'' יוכל להתלבש בו

– ב''עולם היצירה'', אלא על ידי צמצום והעלם – באותו אור. וכן מיצירה לעשיה

– גם כן היה צריך להיות צמצום רב וחזק באור של ''עולם היצירה'', שיהיה שייך ל''עולם העשיה'', שהוא למטה מ''עולם היצירה'', [וכמו שנתבאר במקום אחר באור שלשה צמצומים אלו באריכות, -

כדי לקרב אל שכלנו הדל – ששכלנו הדל יהיה מסוגל להבין זאת]. ותכלית כל הצמצומים הוא, -

המטרה והיעד שלהם הם, כדי לברא גוף האדם החמרי, ולאכפיא לסטרא אחרא, -

להכניע את ה''סטרא אחרא'', על ידי עבודת האדם, ולהיות יתרון האור מן החשך, -

כשמרחיקים את החושך, ויתירה מזו, כשהחושך עצמו נהפך לאור – מיתווסף על ידי כך יתרון באור – וזה נעשה על ידי: בהעלות האדם

– כשאדם מעלה למדריגה נעלה יותר, את נפשו האלהית והחיונית

– הנפש החיונית מקבלת חיות מן הקליפות, ועל ידי עבודת האדם, היא מתעלה ונכללת בקדושה, ולבושיה

– מחשבה, דיבור ומעשה, וכל כוחות הגוף כלן

– מעלה אותם האדם על ידי עבודתו, לה' לבדו, כנזכר לעיל באריכות, -

כיצד, על ידי תורה ומצוות שיהודי לומד ומקיים, מתעלים נפשו האלקית, נפשו החיונית, לבושיהן, וכל כוחות הגוף. כי זה תכלית השתלשלות העולמות.

– מה שהעולמות השתלשלו ממדריגה למדריגה, מעולמות עליונים יותר לעולמות תחתונים יותר, הרי התכלית היא – ''עולם הזה'', שבו פועל יהודי על ידי עבודתו שתהיה ''אתכפיא סטרא אחרא'' (שבירת הקליפה) ועל ידי כך נעשה ''יתרון האור מן החושך''. להלן יוסבר, שכשם שהקב''ה הסיר והרחיק את כל המניעות להתהוות העולם הגשמי, וצמצם את האור הבלי גבולי, כדי שיוכלו להתהוות נבראים בעלי גבול – וכל זה נעשה בגלל אהבתו לבני ישראל - כך גם, ''כמים הפנים'', זה צריך לעורר בבני ישראל אהבה להקב''ה, באופן שגם הם ירחיקו ויסירו את כל מה שמונע את עבודת ה', שעבודתם לא תהיה מדודה ומוגבלת, כי אם בלי חשבון ובלי גבול. והנה, "כמים הפנים לפנים", -

כשאדם מסתכל במים, משתקפים מהם אותם פנים שהוא הראה, כך גם ''לב האדם לאדם'' – האהבה בלב של אחד לשני – מעוררת בלב השני אהבה לראשון: כמו שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי תכלית, -

ובלי גבול, וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים, והכל בשביל אהבת

– הקב''ה ל האדם התחתון, -

האדם שבעולם התחתון, וזאת כדי להעלותו לה', -

כלומר: שיהיה עולם כזה, שבו ישנה עבודה המרוממת את האדם להקב''ה. כיצד, שייך הדבר, שאהבה תגרום לצמצום וסילוק – אהבה היא הרי חסד והתפשטות, ואילו צמצום וסילוק הם ענין של גבורה והיפך ההתפשטות? אלא, יוסבר להלן, מוצאים אנו אהבה המביאה לצמצום, וזה בא לידי ביטוי בלשון הגמרא ''אהבה דוחקת את הבשר'', וכדלהלן: כי "אהבה דוחקת הבשר" –

בשר אין בו משום הפרעה ועיכוב לאהבה. משמעות הדבר, שהקב''ה מצד אהבתו לבני ישראל, סילק כביכול לצד, את אורו הגדול וצמצמו בצמצומים רבים. ואם כך – הרי, על אחת כמה וכמה, בכפלי כפלים לאין קץ, -

מחייב הדבר, כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל

– שעזיבת האדם את עניניו, לא תהיה מתוך חשבון ומדידה, כי אם בלי חשבון וגבול, באופן של הפקר, שכל עניניו אינם תוספים מקום אצלו – וזאת, בשביל לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה וחפיצה, -

בחשק ותענוג רצוני פנימי, ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ - לא גוף ולא נפש, -

שגם ענינים פנימיים לא ימנעו, ולא ממון, ולא אשה ובנים – שהם ענינים חיצוניים – לא יהיה בהם משום מניעה לענינים שעל ידם מתדבק האדם עם הקב''ה; וכל האמור, משמעו: שהאדם מסלק את כל המונעים, גם את אלה שנובעים מהענינים הנחוצים ביותר, בגלל אהבתו להקב''ה.