פרק מה בפרקים הקודמים הסביר רבינו הזקן, כיצד אפשר לו ליהודי לקיים תורה ומצוות "בלבבך", מתוך רגש מדות הלב – יראת ה' ואהבת ה'; וכשישנה ליהודי אהבה להקב''ה ויש ברצונו להתדבק בהקב''ה וזה מביא אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות, מפני שעל ידי כך הוא אכן מתדבק בהקב''ה – נעשה אז קיום התורה והמצוות באופן של ''לשמה''; הדבר נעשה מתוך הרגש נשמתי-פנימי, הנותן חיות בלימודו תורה ובקיומו מצוות. או, כפי שלמדנו בפרק הקודם, אפשר שתהיה אהבה להקב''ה באופן כזה, שכתוצאה ממנה, הוא לומד תורה ומקיים מצוות, כדי לגרום נחת רוח להקב''ה, כמו בן המשתדל לעשות ככל אשר ביכלתו לגרום לאביו נחת רוח. אהבת ה' ויראת ה' הן שתי המדות חסד וגבורה, מדת החסד והאהבה היא מדתו של אברהם אבינו, שנקרא "אברהם אוהבי", ומדת הגבורה והיראה היא מדתו של יצחק אבינו – "פחד יצחק".

בפרק מ"ה, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שישנו אופן נוסף באפשרותו של יהודי לקיים תורה ומצוות לשמן, - מתוך רגש נשמתי-פנימי – והוא, על ידי התעוררות המדה השלישית הראשית של הנפש, מדת הרחמים (שהיא מדת התפארת, מדתו של יעקב אבינו). כלומר, לפני קיומו תורה ומצוות, עליו לעורר ברעיונו את מדת הרחמנות על הניצוץ האלקי של נשמתו, שירד ממקורו במדריגה הגבוהה ביותר – לדרגה התחתונה ביותר, להתלבש בגוף, המקבל את חיותו מקליפה ורחוק תכלית ריחוק מהקב''ה; ומה גם, אם הוא גרם לגלות השכינה על ידי מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הלא- טובים, שאז הרחמנות על נשמתו – גדולה יותר. ומתוך רגש רחמנות זה על נשמתו, ילמד תורה ויקיים מצוות, שכן, על ידי תורה ומצוות, שבה הנשמה והניצוץ האלקי המחיה אותה, למקורה באור אין סוף ברוך הוא.

עוד יש דרך ישר לפני איש, לעסוק בתורה ומצות לשמן, -

מתוך רגש פנימי של לב ונשמה, על ידי מדתו של יעקב אבינו עליו השלום, שהיא מדת הרחמים, -

והדרך היא: לעורר במחשבתו תחלה

– לפני שהוא מקיים תורה ומצוות, רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו, -

האלקית, אשר

– הניצוץ האלקי של נשמתו ירד ממקורו –

שהוא, חיי החיים אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין, -

הממלא את כל העולמות ומחיה אותם בחיות פנימית הבאה בהתלבשות ובאופן מותאם לנבראים, וסובב כל עלמין, -

מקיף את כל העולמות ומחיה אותם בחיות שלמעלה מן הנבראים, ופועלת בהם בהיותה למעלה מהם, וכלא קמיה כלא חשיב, -

הכל לגביו, לא נחשב למאומה. לעומת אין סוף ברוך הוא, נחשב הכל לכלום – הרי במדריגה נעלה זו של אין סוף ברוך הוא, שהוא חיי החיים ומחיה את כל העולמות והנבראים, ולגביו כל העולמות והנבראים נחשבים לכלום – שם הוא מקור הניצוץ האלקי של נשמת יהודי, ומשם ירד הניצוץ, ונתלבש ב"משכא דחויא", -

בגוף, הנקרא "משכא דחויא" – עור הנחש, שכן, הגוף נקרא ''משכא''-עור, לבוש לנפש, כמו שכתוב: "עור ובשר תלבישני"; ו("משכא") דחויא היינו, שזהו לבוש המורכב מ''חויא'', מנחש, שכן, הגוף, בהעדר זיכוכו על ידי עבודה, הוא משוקץ ומתועב, כפי שהדבר מבואר בפרק ל"א - ובגוף כזה התלבש הניצוץ האלקי, הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק, כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות – העולם הזה הוא הרבה יותר גס מאשר כל הקליפות הגסות של העולמות הרוחניים, כו', -

"אולי. הכוונה למש"כ בפל"ו" – הערת כ''ק רבינו – שבמלה "כו'" מתכוון רבנו הזקן למדובר בפרק ל"ו ב"תניא", שם נאמר שהעולם הזה הוא "תחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחושך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש כו'". ומכיוון שהגוף מקבל חיות מקליפת נוגה של העולם הזה, הרי שהוא בתכלית הריחוק מהקב''ה, וירידה גדולה בכך לניצוץ האלקי להתלבש בגוף כזה. הירידה עצמה יש בה משום סיבה מספיקה לרחמנות הגדולה שעל הניצוץ האלקי של הנשמה, וזאת גם בשעה שאותו אדם לא חטא במעשה ובדיבור, ואפילו לא במחשבה. ובפרט, -

יתמלא ברגש של רחמנות גדולה על נשמתו, כשיזכר על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו מיום היותו, אשר לא טובים המה, ו"מלך – העולם, אסור ברהטים " - "ברהיטי מחא", - ברצף המחשבות שבמוח, והם המחשבות וההרהורים הלא-טובים העוברים במוח, הרי בהם ''קשור'' כביכול מלכו של עולם, הקב''ה. כי "יעקב חבל נחלתו", - נשמות ישראל הן ה"חבל" של ה"נחלה" שלו. "חבל" מלשון "חבלים", כמו החבל, שצדו האחד קשור למעלה וצדו השני – למטה, וכשמושכים בקצהו התחתון של החבל – נמשך ממילא גם הקצה העליון – כך גם, כביכול, ביחס לנשמתו של יהודי, הנקראת ''חבל'', כי הראש והחלק העליון ביותר של הנשמה (כמו הקצה העליון של החבל) קשור במקור, באין סוף ברוך הוא, והחלק התחתון של ''חבל'' הנשמה, לבוש בגוף – הרי כשמושכים את הנשמה (שבגוף) בגלות של מעשים, דיבורים ומחשבות רעים – יש לכך השפעה גם על ראש ''חבל'' הנשמה, על מקור הנשמה הקשורה למעלה, וכמשל המושך בחבל – שכשמושכים בקצה התחתון, נמשך, כאמור, גם החלק העליון – כך גם ביחס ל''חבל'' הנשמה של יהודי, וכו', -

''אולי כוונתו לאגרת התשובה פ''ה דמבאר בארוכה'' – הערת כ''ק רבינו. והוא סוד גלות השכינה. – שעל ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הרעים של יהודי, המורידים את נשמתו בגלות הקליפות – משפיע הדבר שגם השכינה (מקור הנשמה) היא כביכול בגלות. – הרי, כשאדם ייזכר על כך ויהרהר בזה, זה יעורר בו רגש גדול ביותר של רחמנות על נשמתו ועל מקור נשמתו, ומתוך רגש זה של רחמנות, ילמד תורה ויקיים מצוות, כדי להעלות על ידן את נשמתו ולאחדה באין סוף ברוך הוא. ועל זה – מה שלמדנו, שגם מקור הנשמה נמצא בגלות, ואשר לכן רחמנות גדולה עליו, נאמר: "וישוב אל ה' וירחמהו", -

שמשמעותו וירחם על ה' - לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו, כדכתיב: - כמו שכתוב: "השכן אתם בתוך טמאתם". – שאפילו כשבני ישראל נמצאים חס ושלום במצב של טומאה, גם אז ישנו שם הוי' השוכן אתם, ולכן עליו לעורר רחמנות גדולה על שם הוי'. זהו פירוש הפסוק: "וישוב אל הוי' וירחמהו" – שיעשה תשובה וישוב אל הוי', על ידי "וירחמהו", על ידי שיעורר רחמים על שם הוי' מקור נשמות ישראל, שהרי ''חלק הוי' עמו'' – בני ישראל הם חלק משם הוי'. להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד יעקב אבינו השיג בתפילה ובבכי, רחמים רבים לכל ישראל, שבזמן שבני ישראל יהיו בגלות בגלל מעשיהם, דיבוריהם ומחשבותיהם, יוצאו מהגלות על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויתאחדו עם אין סוף ברוך הוא:

וזהו שאמר הכתוב: "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך", כי רחל היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות, -

''מלכות דאצילות'', מקור כל הנשמות, נקראת בשם ''רחל'', ויעקב במדתו העליונה, שהיא מדת הרחמים שבאצילות, הוא המעורר רחמים רבים עליה, -

יעקב, שהוא מדת הרחמים ד''אצילות'', מעורר רחמים רבים על רחל – מקור נשמות ישראל. "וישא את קולו" -

למעלה למקור הרחמים העליונים, -

הרחמים של י''ג מדות הרחמים, שהם למעלה בהרבה ממדת הרחמים ד''אצילות'', שכן, מדת הרחמים ד''אצילות'', היא מדת רחמים של עולם, והרי היא מוגבלת, ואילו, י''ג מדות הרחמים הן למעלה מ''עולם'' ואינן מוגבלות: והם מקור הרחמים, גם של הרחמים של ''עולם האצילות'', הנקרא "אב הרחמים" ומקורם, -

מדת הרחמים של ''עולם האצילות'' נקראת ''אב הרחמן'', האב שהוא רחמן, ומדת הרחמים של י''ג מדות הרחמים נקראת ''אב הרחמים'' – האב ומקור הרחמים (שלכן בזמן של עת רצון מיוחד, אומרים ''אב הרחמים'', ולא ''אב הרחמן''). – זהו פירוש הפסוק: "וישא יעקב וגו'" – יעקב מעלה את מדתו, הרחמים של ''עולם האצילות'', לרחמים של י''ג מדות הרחמים, "ויבך" – יעקב בכה, כדי לעורר ולהמשיך משם

– מהרחמים העליונים הבלתי מוגבלים, רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל, להעלותן מגלותן, וליחדן ביחוד העליון אור-אין-סוף ברוך- הוא, בבחינת נשיקין, שהיא – בחינת ''נשיקין'', אתדבקות רוחא ברוחא, -

דבקות רוח ברוח, כמו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו", -

כנסת ישראל מבקשת מהקב''ה, שה''יחוד'' של בני ישראל עם הקב''ה יהיה באופן של ''נשיקין''. ב''נשיקות פיהו'' (מפה לפה) ישנה לא רק הדביקות החיצונית שמפה לפה, אלא גם דביקות של ''רוחא'' (רוח), של הבל הפה של אחד בהבל הפה של זולתו. – כך הדבר גם ביחוד של ''נשיקין'' בין נשמה להקב''ה, על ידי תורה ומצוות - דהינו, התקשרות דבור האדם ב"דבר ה' - זו הלכה", -

שזהו דיבורו של הקב''ה, וזהו כמו הדביקות של ''נשיקין מפה לפה'', וכן – אותו דבר גם בהתאחדות מחשבה – של האדם, במחשבה, -

של הקב''ה, על ידי ההרהור בתורה, וכן גם ומעשה – של האדם במעשה, -

של הקב''ה, שהוא מעשה המצות, -

על ידי עשיית מצוות, מתאחדים המעשה של יהודי בבחינת המעשה שלמעלה. ובפרט מעשה הצדקה וחסד, -

שעל ידי שיהודי נותן צדקה ועושה חסד, נעשית התאחדות מיוחדת בין המעשה שלו לבין בחינת המעשה של הקב''ה. דחסד דרועא ימינא, -

שכן, מדת החסד היא כביכול למעלה ''הזרוע הימנית'', והחסד של האדם – כלי ל''דרועא ימינא'' של הקב''ה. והוא בחינת חבוק ממש, - כמו שהדבר באדם, שאחד מביטויי האהבה שלו, הוא ''חיבוק'', האוהב מחבק את הנאהב – כך כביכול מחבק החסד שלמעלה, את היהודי שעושה צדקה וחסד, כמו שכתוב: "וימינו תחבקני", -

''יד ימינו'' של הקב''ה, שהיא בחינת ימין וחסד שלמעלה, מחבקת אותי, ועסק התורה בדיבור ומחשבת העיון -

בשכל שבתורה, הן בחינת נשיקין ממש. – שכן, כאן היחוד הוא בשני האופנים: האופן שבו דיבורו של האדם מתאחד בדיבור שלמעלה, שזהו תורה (שה''יחוד'' בא על ידי הדיבור בדברי תורה); והיחוד של ''רוחא ברוחא'' (רוח ברוח) – מחשבתו ושכלו של האדם מתאחדים במחשבה ובשכל שלמעלה, על ידי הבנת שכל התורה, שהיא חכמתו ושכלו של הקב''ה, וזוהי בחינת ''נשיקין'' ממש. והנה, על ידי זה – שיהודי יעורר רחמים על נשמתו, והתעוררות רחמים זו תביא אותו ללימוד תורה ולקיום מצוות – הרי על ידי התעוררות רחמים זו - יכול לבא לבחינת "אהבה רבה" בהתגלות לבו, -

שירגיש בלבו את האהבה הגדולה להקב''ה, כדכתיב - כמו שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם", -

משמעות פסוק זה ברוחניות נפשו של יהודי, היא: בשעה שמדתו של אברהם, מדת האהבה, היא בהעלם, וצריכים ''לפדותה'' ולגלותה – הרי יעקב, שהוא מדת הרחמים, הוא הפועל פדיה והתגלות זו, שעל ידי התעוררות רחמים – מגלים את האהבה – מדתו של אברהם, כמו שנתבאר במקום אחר: