וגם יתבונן, איך שאור-אין-סוף ברוך-הוא, ה"סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", -

כל העולמות, הוא רצון העליון, -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שהרצון העליון הוא מקור חיות כל העולמות, המחיה אותם באופן של ''סובב'' ו''ממלא'' - ורצון זה, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, -

אותיות התורה הנאמרות על ידו, וחכמת התורה שהוא מבין - בהן, מלובש רצון הקב"ה, כפי שלמדנו בפרק ד', שהרצון העליון התלבש באותיות הדיו שנכתבו על קלף של ספר תורה ובחכמת התורה - מה שחכמת התורה מחייבת שהדבר כשר או פסול, בכך גלום הרצון העליון, כך רוצה הקב"ה שדבר זה יהיה כשר או פסול - וכשאדם מתבונן לפני עסקו בתורה יתעמק בכך, איך שאור אין סוף ברוך הוא (הרצון העליון), מלובש באותיות ובחכמת התורה שהוא עומד ללמוד, או בציצית ותפלין אלו, -

אם ההתבוננות היא לפני שהוא עומד ללבוש ציצית או להניח תפילין - יתבונן איך שהרצון העליון מלובש בציצית ובתפילין אלו שהוא עומד ללבוש - שכן, זהו רצונו של הקב"ה, שיהודי ילבש ציצית ויניח תפילין, ובקריאתו -

בקריאת ולימוד התורה שלו, כאשר ההתבוננות היא לפני עסקו בתורה, או בלבישתו -

ציצית ותפילין, של המתבונן לפני לבישה זו, הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהינו על "חלק אלוה ממעל" שבתוך גופו, -

על נפשו האלקית, המחיה את גופו שהיא חלק אלקה ממעל, וזאת כדי, ליכלל וליבטל באורו יתברך. -

זו תהיה פעולת התורה שהוא לומד והציצית שהוא לובש, על נפשו האלקית בכלל, וביתר פירוט הרי פעולת הנחת תפילין על כוחות הנפש האלקית, היא, כפי שנלמד מיד, על המוח והלב - ודרך פרט, -

באופן מפורט, תהיה הפעולה על נפשו: בתפלין -

על ידי התפילין שהוא מניח, תהיה הפעולה, ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין-סוף ברוך- הוא, המלבשות דרך פרט בפרשיות: "קדש", "והיה כי יביאך", -

בפרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך" שבתפילין, מלובשות חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא: בפרשת "קדש" - חכמה, ובפרשת "והיה כי יביאך" - בינה ; וחכמתו ובינתו של האדם המניח את התפילין, נכללות ובטלות בחכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא שבשתי פרשיות אלו. דהינו -

במה מתבטאת ונראית התכללותן וביטולן של חכמתו ובינתו? - הרי זה, שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו, בלתי לה' לבדו, -

שישתמש בחכמתו ובינתו לתורה ומצוות בלבד, להבין את התורה וגדלות ה' וכו'; וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו, -

החלק השלישי שבמוח, הכולל -

מוח הדעת כולל בתוכו, חסד וגבורה, שהן יראה ואהבה שבלבו, -

מוח הדעת כולל אותן ועל ידו הן נוצרות, שכן, על ידי התקשרות והתעמקות מוח ה"דעת" בגדולת ה' - נוצרות המדות יראת ה' ואהבת ה' - כפי שלמדנו בסוף פרק ג. - ותפקידו של אדם למסור ולכלול את כוח ה"דעת" שבנפשו, בבחינת דעת העליון -

בבחינת ה''דעת'' שלמעלה, הכולל חסד וגבורה, המלבש -

הדעת העליון מלובש, בפרשיות: "שמע", "והיה אם שמע", והינו כמו שכתוב בשלחן ערוך: -

שהכוונה בשעת הנחת תפילין, צריכה להיות: לשעבד הלב והמח כו' -

להקב''ה. זוהי פעולת מצות תפילין על הנפש האלקית בכלל ועל כוחות השכל והמדות שלה בפרט.

ובעטיפת ציצית, יכון כמו שכתוב בזהר: להמשיך עליו מלכותו יתברך, אשר היא -

למרות שמלכותו היא, "מלכות כל עולמים" וכו', -

אף על פי כן יכוון ויפעול, ליחדה -

את מלכותו יתברך, עלינו על ידי מצוה זו, -

של לבישת ציצית, המסוגלת במיוחד להמשיך עלינו קבלת מלכות שמים. והוא כענין "שום תשים עליך מלך". -

הערת כ"ק רבינו: "שפי' - שלפני השימה אין לו מלך ועתה הוא משים ע"ע מלך". כלומר: לפני שהוא שם על עצמו מלך, אין לו מלך, ועכשיו הוא שם על עצמו מלך. ואזי, -

כשהוא יתבונן בהאמור, אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו, -

לפני הקב''ה, מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים, וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמחו, וקבלה זו -

שמקבל על עצמו עול מלכות שמים ומורא ופחד מהקב''ה, היא -

הרי, אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא -

קבלה זו, טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך -

בהקב''ה הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו -

של מלכות שמים, ומחמת המשכת היראה שבמוחו, נקראות -

תורה ומצוות אלו, בשם "עבודה שלמה", -

עבודה שלימה היא דוקא זו שבאה מתוך יראה מהקב''ה, כפי שנלמד להלן - ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו. -

שהיא באה מתוך יראה. כל האמור הוא, כשאדם מעורר בקרבו, לפחות, דרגה קטנה של יראה, גם אם זה במחשבה בלבד, וביראה זו הוא לומד תורה ומקיים מצוות.

מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, -

בלי יראה כלל, כדי לדבקה בו -

יתברך, על ידי תורתו ומצותיו - אינה נקראת -

עבודה זו, בשם עבודת העבד, והתורה -

הרי, אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'", -

הרי שנאמר ''ועבדתם'', לשון עבודה, כמו עבודת עבד, שהיא מתוך יראה, "ואותו תעבדו וגו'" ; -

גם כן לשון עבודה, וכמו שכתוב בזהר [פרשת בהר]: "כהאי תורא דיהבין עליה על בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', -

כאותו שור ששמים עליו עול בתחילה, כדי להפיק ממנו טוב לעולם, הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה על מלכות שמים בקדמיתא כו', -

כך צריך גם האדם לקבל על עצמו בתחילה עול מלכות שמים (ולאחר מכן לעסוק בעבודת ה'), ואי האי לא אשתכח גבה - לא שריא ביה קדשה כו'"; -

ואם אין בו קבלת עול מלכות שמים, אינה שורה בו קדושה. [וברעיא מהימנא שם דף קיא עמוד ב] -

נאמר: שכל אדם צריך להיות -

בעבודת ה', בשתי בחינות ומדרגות, והן: בחינת "עבד" ובחינת "בן". -

עבד - שעבודתו היא מתוך יראה, הוא ירא מאדונו, כך על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה; בן - עושה למען אביו מתוך אהבה, כך, על האדם להיות בבחינת בן ולעבוד את ה' מתוך אהבה. ואף דיש -

מדריגה של "בן" שהוא -

בד בבד, גם כן "עבד", הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עלאה, כידוע ליודעים. -

כלומר: גם מדריגה זו של בן (שהוא עבד), קדמה לה יראה. - על כל פנים רואים אנו שגם כשישנה לאדם אהבת ה', אלא שחסרה לו יראת ה', אין בכך משום קיום תורה ומצוות, באותה מדה שהתורה קוראת בשם "עבודה"; וכשאין ביכולת האדם ליצור הרגשת יראה מהקב"ה בלבו - יעורר לכל הפחות יראה במוחו ומחשבתו, ששם, לכל הפחות, ירגיש יראה זו. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם מי שאינו מסוגל לעורר אפילו במוחו יראה מוחשית ומורגשת - בכל זאת, כיוון שהוא מתעמק בדברים האמורים, וכוונתו בשעת לימודו תורה וקיומו מצוות היא כדי לשרת את הקב"ה, את המלך, יש כבר בכך משום עבודה אמיתית.