והנה, אף דדחילו ורחימו -
יראה ואהבה, הם גם כן מתרי"ג מצות, אף על פי כן נקראין -
היראה והאהבה, "גדפין", -
כנפיים (לתורה ומצוות), להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה. -
הרי, אף שגם אהבת ה' היא מצוה, אבל התכלית במצוה זו, היא לא האהבה כשלעצמה, כי אם שהאהבה תביא לעבודת ה'. ומכיוון שהאהבה משמשת כאמצעי לעבודת התורה והמצוות, היא (וכן היראה) נקראת "גדפין" (כנפיים) - כמו הכנפיים שתפקידן לשמש את גוף העוף. ואהבה בלי עבודה, -
אהבה שאיננה מביאה ל''תכלית'', לקיום התורה והמצוות, אלא היא ''תכלית'' לעצמה - היא "אהבה בתענוגים", -
מדריגה עליונה ביותר באהבה, הכלולה בתענוג מאלקות, להתענג על ה' מעין עולם הבא -
ענינו של עולם הבא, הוא הרי ''נהנין מזיו השכינה'' - תענוג מאלקות, ואהבה זו היא מעין התענוג שבעולם הבא, וקבלת שכר, -
באהבה זו יש גם משום קבלת שכר (ולא ענין של עבודה), כלומר: יש לאותו אדם, כאן למטה בעולם הזה, מעין, משהו, מהשכר שנותנים בעולם הבא עבור עבודה; ו"היום לעשותם", כתיב, ו"למחר לקבל שכרם". -
והרי כתוב "היום" לעשותם, "היום" - בעולם הזה הוא הזמן ל"מעשה", ל"עבודה", ו"למחר" - בעולם הבא, ב"גן עדן", הוא הזמן של קבלת שכר. לפיכך, הרי "היום", כאן בעולם הזה, ובזמן של "עבודה" - נוגעת האהבה המביאה ל"עבודה" ולקיום תורה ומצוות. ומי שלא הגיע למידה זו, לטעום מעין עולם הבא, -
''אהבה בתענוגים'' שהיא מעין עולם הבא, אלא עדין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו -
לאלקות, במי התורה שלפניו - הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק: "מים! מים"! לשתות, כמו שקובל עליו הנביא: "הוי כל צמא לכו למים", -
חכמינו ז"ל מפרשים: "מים" היינו "תורה" - "אין מים אלא תורה" - ואותו "צמא" שהנביא קובל עליו, אינו מתכוון שהוא צמא ללימוד התורה, שהרי אם כך, ירווה בעצמו את צמאונו בלימוד תורה - מדוע, איפוא, קובל עליו הנביא וקורא לו ללמוד תורה? אלא, ה"צמא" כאן מתכוון, שהוא צמא ומקוננת בו אהבה חזקה לאלקות. ועל כך אומר לו הנביא ומצביע שעליו לרוות את צמאונו לאלקות - בלימוד התורה, ובלשון ה"תניא": כי לפי פשוטו -
של הפסוק ''הוי כל צמא'', שהצמאון הוא ללימוד התורה, אינו מובן, דמי שהוא צמא ומתאוה ללמד, פשיטא שילמד מעצמו, ולמה לו -
איפוא, לנביא לצעק עליו "הוי"? -
אלא, משמעות המלה "צמא" כאן, היא, שהוא צמא לאלקות, ולו היתה באהבה כזו (להקב"ה) לכשעצמה, משום "תכלית" - היה יכול להסתפק בעבודת התפילה המביאה את האהבה והצמאון לאלקות; אך, כיוון שה"תכלית" היא ה"עבודה" הבאה מן האהבה - לכן "צועק" הנביא, ומכריז, שבל יסתפק באהבה עצמה, אלא - ילמד תורה, ובכך ירווה את צמאונו לאלקות ויגיע ל"תכלית" האהבה, וכמו שבארתי במקום אחר באריכות:
