תניא - שיעורי תורה יומיים

אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה -

שהוא מתפלל ולומד תורה מתוך כוונה ''לשמה'', הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, -

לאותיות התורה והתפילה שהוא אומר, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא -

הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה, מעלה אותן -

את דיבורי התורה והתפילה, עד מקומה בי' ספירות דיצירה או -

בעשר ספירות דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים -

יראה ואהבה שכליות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', או טבעיים כו', -

או יראה ואהבה טבעיות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם היצירה'', כנזכר לעיל. -

הרי שהכוונה ה רוחנית מעלה את אותיות הדיבור, שמצד עצמן הן אותיות גשמיות, בעשר ספירות ''עולם היצירה'', או ''עולם הבריאה''; ושם -

בעשר הספירות, מאיר ומתגלה אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצון העליון ברוך- הוא, המלבש באותיות התורה שלומד ובכונתן, -

שכן, גם בכוונה קיים הרצון העליון, שהקב''ה רוצה שיהודי ידבק עצמו אתו על ידי אהבה ויראה, או -

הרצון העליון המלובש, בתפלה ובכוונתה, או במצוה -

שהוא מקיים, ובכוונתה, -

מאיר הרצון העליון בהארה גדולה לאין קץ, -

ומתגלה שם, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות -

של תורה ותפילה, והמצוה בעולם הזה הגשמי, -

הארת והתגלות הרצון העליון באותיות התורה והתפילה או במצוה, כשהן עדיין בעולם הזה הגשמי, אינה דומה כלל להארה ולהתגלות הרצון העליון, בשעה שהן עולות למעלה בעשר ספירות עולמות ה"יצירה" וה"בריאה" - לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא מקצת ממנה - מההארה כפי שהיא מאירה בעשר הספירות (כשאותיות התורה והתפילה והמצוה עולות למעלה) - לא תוכל להתגלות כשאותיות התורה והתפילה הן עדיין בעולם הזה הגשמי - ודבר זה הוא כך, עד עת קץ הימין, -

של לעתיד לבוא, שיתעלה -

אז, העולם מגשמיותו, "ונגלה כבוד ה' וגו'", -

וכפי שמסיים הפסוק ''וראו כל בשר יחדיו'', שכולם יראו כבוד ה', כנזכר לעיל באריכות. -

לעתיד לבוא, יאיר הרצון העליון בהתגלות, בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה. ברם, עד אז, הרי הארת הרצון העליון המאירה בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה, אינה דומה כלל ואינה בערך להארת והתגלות הרצון העליון בשעה שהתורה והמצוות עולות למעלה. הגהה בהגהה הבאה, אומר רבנו הזקן, שבהתגלות הרצון העליון הנוצרת למעלה בעולמות העליונים, על ידי עליית התורה והמצוות ב"עת רצון " - מתהווה התכללות במדות שבאותם עולמות, וה"גבורות" נמתקות ב"חסדים" (שממילא נוצרת על ידי כך השפעה של חסדים למטה בעולם הזה); אלא, כפי שמסיים רבנו הזקן, עיקר ה"יחוד" של המדות, יוצרות המצוות ב"עולם האצילות".

אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה -

שהוא מתפלל ולומד תורה מתוך כוונה ''לשמה'', הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, -

לאותיות התורה והתפילה שהוא אומר, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא -

הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה, מעלה אותן -

את דיבורי התורה והתפילה, עד מקומה בי' ספירות דיצירה או -

בעשר ספירות דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים -

יראה ואהבה שכליות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', או טבעיים כו', -

או יראה ואהבה טבעיות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם היצירה'', כנזכר לעיל. -

שכן, גם בכוונה קיים הרצון העליון, שהקב''ה רוצה שיהודי ידבק עצמו אתו על ידי אהבה ויראה, או -

הרצון העליון המלובש, בתפלה ובכוונתה, או במצוה -

שהוא מקיים, ובכוונתה, -

מאיר הרצון העליון בהארה גדולה לאין קץ, -

ומתגלה שם, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות -

של תורה ותפילה, והמצוה בעולם הזה הגשמי, -

של לעתיד לבוא, שיתעלה -

אז, העולם מגשמיותו, "ונגלה כבוד ה' וגו'", -

וכפי שמסיים הפסוק ''וראו כל בשר יחדיו'', שכולם יראו כבוד ה', כנזכר לעיל באריכות. -

ובזה -

במה שלמדנו, שאהבה ויראה מעלות את התורה והמצוות למעלה, ושם מתגלה הרצון העליון ומתהווה על ידי כך יחוד העליון - יובן היטב, הא דדחילו ורחימו נקראים "גדפין" דרך משל, -

מה שיראה ואהבה נקראות ''כנפיים'' למשל, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ובשתים יעופף" -

הכוונה לשני הענינים של אהבה ויראה, [וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער היחודים פרק יא], שהכנפים בעוף הן -

כמו, זרועות האדם כו'; -

כשם ששתי המדות אהבה ויראה מכונות "זרועות האדם", למשל: "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" (=חסד - זרוע ימנית, גבורה - זרוע שמאלית) - כך ה"כנפיים" בעוף, מכוונות לאהבה ויראה; ובתקונים פרש, -

בספר ''תיקוני זוהר'' פירשו: שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, נקראים "בנים", ואם לאו -

אם חסרות האהבה והיראה בתורה ובמצוות, נקראים "אפרוחים", דלא יכלין לפרחא. -

שאין באפשרותם לפרוח, מפני שחסרות להם הכנפיים, ובעניננו: חסרות האהבה והיראה. מדוע, אכן, נקראות אהבה ויראה, בשם "כנפיים"? הגהה -

מה שרבנו הזקן אומר כאן, שאהבה ויראה נקראות "כנפיים" (גדפין), מפני שכשם שהכנפיים אינן עיקר העוף, הן משמשות רק לצורך זה, שעל ידן יוכל העוף לעוף ולפרוח - כך גם אהבה ויראה מעלות את התורה והמצוות, כפי שרבנו הזקן הביא מ"תיקוני זוהר" - על כך מביא רבנו הזקן בהגהה זו מ"תיקוני זוהר" תיקון מ"ה - שם מוסברים הדברים יותר בפרוטרוט: *(ובתקון מ"ה, -

כתוב: דעופא הוא מט"ט, -

''עוף'' הוא בחינת ''מט''ט'', וכשם שהעוף מורכב מראש, גוף וכנפיים - כך הדבר גם בבחינת מט''ט: רישא דיליה - י', -

הראש של בחינת מט''ט, הוא ה''יו''ד'' משם הוי' - בחינת חכמה, עליה רומזת האות יו''ד, וגופא - וא"ו, הגוף של בחינת מט''ט, הוא ה''וא''ו'' משם הוי' - בחינת המדות שהן במספר ששה, ולכן הן מרומזות באות ו', ותרין גדפין - ה' ה' כו', -

שתי הכנפיים הן שתי ה''הא''ין'' משם הוי', שהן בחינות בינה ומלכות, והינו עולם היצירה שנקרא מט"ט, -

כפי הידוע, רומזת בחינת מט''ט, ל''עולם היצירה'' הנקרא ''מט''ט'', ובו -

ב''עולם היצירה'', הן גופי הלכות שבמשנה, ורישא דיליה הן המוחין ובחינות חכמה בינה דעת,

- כענין הראש בכמה מקומות, שהוא בחינת המוחין חכמה-בינה-דעת. ולגבי ענין המשנה שמקומה ב"עולם היצירה", הרי זה: שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן, שכן במשנה הרי ישנם גם ענינים אלה, ותרין גדפין דחילו ורחימו -

ושתי הכנפיים ( שענינם לעופף בהם כבכמה מקומות - הערות כ"ק רבינו) המכוונות ליראה ואהבה - הן ה' עלאה, -

שידוע בכמה מקומות - שהיא רחימו, -

שהן: ה' עילאה (ה"הא" הראשונה שבשם הוי') שכפי הידוע בכמה מקומות, היא מרמזת ל"אהבה", וה' תתאה -

שידוע בכמה מקומות - היא יראה תתאה, -

וה"הא" השניה שבשם הוי', מרמזת, כפי הידוע בכמה מקומות, ל"יראה תתאה" (המדריגה התחתונה שביראה), שהיא - על מלכות שמים ופחד ה', כפחד המלך דרך משל, שהיא -

יראה זו, היא יראה חיצונית ונגלית; מה שאין כן יראה עילאה, -

המדריגה העליונה שביראה, שהיא ירא בשת, -

הוא ירא מחמת בושתו מגדלות ה', היא מ"הנסתרות -

השייכות לה' אלהינו", והיא -

''יראה עילאה'' זו, בחכמה עלאה -

שעליה מרמזת יו"ד של שם הוי"ה ברוך-הוא, כמו שכתוב ברעיא מהימנא): -

מכל האמור אנו למדים, שאהבה ויראה נקראות "כנפיים" (גדפין); ובהתאם למה שלמדנו שאהבה ויראה מעלות את התורה והמצוות - יובנו הדברים היטב:

כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף, ואין חיותו -

של העוף, תלוי בהם כלל, -

בכפניים, שהרי העוף יכול לחיות גם בלי הכנפיים, כדתנן: -

כפי שלמדנו: "ניטלו אגפיה - כשרה", -

גם כשניטלו כנפיו - העוף כשר, והעיקר -

של העוף, הוא ראשו וכל גופו, והכנפים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון; -

הכנפיים משמשות לעוף כלי שרת שראשו וגופו יוכלו לעוף; וכך דרך משל, התורה והמצות הן עקר היחוד העליון, על ידי גלוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, -

על ידי התורה והמצוות, והדחילו ורחימו -

והיראה והאהבה, הם מעלים אותן -

את התורה והמצוות, למקום שיתגלה בו הרצון אור-אין-סוף ברוך-הוא והיחוד, שהן -

המקום הוא, עולמות יצירה ובריאה. -

ולכן נקראות אהבה ויראה "גדפין" (כנפיים), מפני שהן מעלות את התורה והמצוות, כשם שהכנפיים מרימות את העוף למעלה. הגהה על מה שרבנו הזקן אמר, שהמקום בו מתגלה הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד, הוא בעולמות ה"יצירה" וה"בריאה" -ומבהיר בהגהה *(או אפלו בעשיה בי' ספירות דקדשה, -

שב''עולם העשיה'', מקום מצות מעשיות, -

גם שם, יכולה להיות עליית המצוות והתגלות היחוד העליון, וזאת בשעה שמקיימים את המצוות מתוך קבלת עול, שקבלת עול מלכות שמים, יש לה שייכות ל"עולם העשיה", וכן מקרא. -

המצוה שב"מקרא" היא לבטא את הפסוקים בדיבור, הרי שיש לכך שייכות ל"עולם העשיה", שכן, דיבור הוא ענין של "מעשה זוטא", אבל במשנה מתגלה היחוד ואור-אין-סוף ברוך-הוא ביצירה, -

כי, משנה היא הרי פסק ההלכות: כשר או פסול או חייב וכדומה, דבר זה בא ממדות חסד או גבורה, ולכן יש לכך שייכות ל"עולם היצירה", ובתלמוד בבריאה. -

ב''תלמוד'' מתגלה יחוד אור אין סוף ברוך הוא, ב''עולם הבריאה'', דהיינו, -

משמעות הדבר אינו שה"יחוד" מתהווה רק ב"עולם העשיה" או ב"עולם היצירה", ולא בעולמות שלמעלה מהם, שהרי, "מקרא" קדוש יותר מאשר "משנה" (כפי שאנו רואים שמותר להניח חומש על גבי משניות, ולא להיפך), כך גם קדושה יותר "משנה" מאשר "תלמוד", מדוע, איפוא, סדר ההתגלות הוא להיפך - "מקרא" בעולם התחתון ביותר - "עשיה", "משנה" בעולם עליון יותר - "יצירה", וכך הלאה? - אלא משמעות הדבר היא: שבלמוד מקרא מתפשט -

ומתגלה, היחוד ואור-אין-סוף ברוך-הוא מאצילות עד העשיה, ובמשנה עד היצירה לבדה,

- ולא גם ל''עולם העשיה'', כפי שהדבר ב''מקרא'', ובתלמוד עד הבריאה לבדה, -

ולא גם ל''עולם היצירה'', כפי שהדבר ב''משנה'', כי כולן -

גם מקרא, גם משנה וגם תלמוד, הן באצילות. -

והיחוד מתהווה ב"עולם האצילות"; ההבדל מתבטא רק בכך, עד היכן מתפשטים על ידי הלימוד, היחוד וההתגלות של אור אין סוף. אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבריאה יצירה עשיה, -

בלימוד תורת הקבלה, מתהווה ה"יחוד" כולו וההתגלות, ב"עולם האצילות" דוקא, ואין זה מתפשט כלל בעולמות שלמטה מ"עולם האצילות". כמו שכתוב בפרי עץ חיים): -

למדנו, שאהבה ויראה נקראות "גדפין" (כנפיים), מפני שהכנפיים בעוף אינן נחשבות לעיקרו של העוף, תפקידן מתבטא רק בכך שעל ידן פורח העוף למעלה - כך גם ביחס של אהבה ויראה לגבי תורה ומצוות: העיקר הוא (קיומן של) תורה ומצוות, ענינן של אהבה ויראה הוא רק שעל ידן עולות למעלה התורה והמצוות. רבנו הזקן מעיר להלן, שגם אהבה ויראה הן הרי מתרי"ג המצוות, מדוע, איפוא, הן נקראות "גדפין" (כנפיים) בלבד? -