תניא

ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדבקות קיום המצות מעשיות בפעל ממש, כמו שיתבאר לקמן, -

שהדביקות בהקב"ה, בנפשו של יהודי, על ידי קיום מצוות מעשיות, היא דביקות כזו שאומרים עליה " קדשנו במצוותיו", שזה, למשל, כמו כשמקדשים אשה להתאחד אתה ביחוד גמור - כך הוא יחודו של יהודי עם הקב"ה על ידי קיום מצוות. יחוד זה אינו נעשה בכוחו ועבודתו של יהודי בלבד, שכן, בעבודתו העצמית בלבד, לא היה אף פעם מגיע לדביקות כזו בהקב"ה; אלא יש בכך משום צדקה וחסד מהקב"ה שציוונו לקיים מצוות, ובכך גופא נתן בנו הכוח להתייחד ולהתאחד אתו יתברך על ידי המצוה. הרי, מובן, שהעבודה של דביקות, במחשבה ושכל, בכוונת המצוות או בשאר ענינים הנזכרים, אי אפשר שתהיה לה מעלה עליונה יותר מהדביקות בקיום המצוות, הבאה, כאמור, בנתינת כוח מהקב"ה. אך העדיפות בכוונת המצוות לגבי קיומן בלי כוונה, מתבטאת (לא בעצם הדביקות, כי אם) בהארת הרצון העליון (שכן, כמו ב מעשה המצוות, כך גם ב כוונת המצוות, קיים רצונו של הקב"ה) - ההארה של הרצון העליון המאירה ב(דביקות של) כוונת המצוות, היא למעלה בהרבה מאשר הארת הרצון העליון המאירה ב קיום המצוות לכשעצמו (בלי כוונה). עליונות זו דומה לעליונות הנשמה על הגוף. אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה -

בהקב''ה, בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות, -

נמשכת, הרי, גם בכוונה זו, הארה מהרצון העליון - והארת רצון העליון הזה המאירה ומלבשת בכונה זו, היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלבשת בקיום המצות עצמן -

שהוא מקיים במעשה ובדבור בלי כונה, -

והעליונות שבהארת הרצון העליון שב''כוונה'', לגבי ההארה שבמעשה בלבד, היא: כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כמו גוף המצוה עצמה שהוא כלי ומלבוש לכונתה. -

לכן, מדמים מעשה המצוה - ל''גוף'', וה כוונה - ל''נשמה'', ואומרים ש''מצוה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה''. ואף שבשתיהן, במצוה ובכונתה, מלבש רצון אחד -

הרצון העליון, פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שום שנוי ורבוי חס ושלום, -

ואם כן לא שייך, הרי, לומר שבכך ישנו יותר או פחות מהרצון העליון, ומיוחד -

הרצון, במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד - אף-על-פי-כן ההארה -

וההתגלות בנפש, אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות. -

שביחס לקיום המצוה, ההארה היא בצמצום, ואינה מתבטאת באופן גלוי בדביקות נפש האדם בהקב"ה, ואילו, בכוונת המצוות, ההארה היא בהתפשטות ובהתגלות יתר, בדביקות מחשבתו ושכלו אתו יתברך. הגהה בהגהה הבאה, מסביר רבנו הזקן, שבשורש, בספירות העליונות, כוונת המצוות היא במדריגת "אור", ואילו גוף המצוות - בבחינת "כלים". שכן, בספירות ישנם הרי אורות וכלים, האור הוא פשוט ובלי גבול לגבי הכלי, שהוא כבר מוגדר בגדר של חכמה או חסד וכדומה. כדי להיות בגדר חכמה וחסד וכו' - יש צורך בענין הצמצום. הרי, ש"אור" הוא בבחינת התפשטות, ו"כלי" בבחינת צמצום. כך גם ביחס ל כוונת המצוות ול גוף המצוות - וכך מוסבר בהגהה: *(וכמו שכתוב בעץ חיים, שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור, וגוף המצות הן מדרגות ובחינות כלים, שהם בחינת צמצום, שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים, כידוע ליודעי ח"ן): -

חכמה נסתרה, כך גם ההבדל בין כוונת המצוות לבין גוף המצוות, ביחס לצמצום והתפשטות). על כל פנים, למדנו שכשם שאינה דומה החיות שבדומם וצומח לחיות שבחי ובמדבר, כך אינה דומה הארת הרצון העליון המאירה ב גוף המצוה, להארת הרצון העליון המאירה ב כוונת המצוה. עתה נלמד שכשם שבמשל ישנם ארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, וארבעה סוגים אלה מחולקים לשני חלקים כלליים: א) דומם וצומח ב) חי ומדבר - כך גם בנמשל של מצוות וכוונת המצוות - כדלהלן: ונחלקת -

מצוות וכוונת המצוות, גם כן לארבע מדרגות, כי גוף המצות עצמן ממש - הן שתי מדרגות, שהן מצות מעשיות ממש -

שלא על ידי דיבור, שהרי הדיבור רק נחשב כמעשה, ומצות התלויות -

בקיומן, בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון -

שמן התורה, ושאר ברכות; -

שמדרבנן, שתי מדריגות אלו במצוות - מעשה מחד ודיבור ומחשבה מאידך - הן שתיהן בסוג של גוף המצוות; וכונת המצות לדבקה בו יתברך, -

על ידי קיום המצוות, שהיא -

הכוונה, כנשמה לגוף, -

של המצוה, נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החמרי, שהן: חי ומדבר. -