פרק מא. כפי שמובא בדף-השער של ספר זה, מבוסס ספר ה"תניא", על הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב וקל ליהודי לקיים תורה ומצוות עם הלב, מתוך אהבת ה' ויראת ה'; אהבת ה' היא השורש לקיומן של כל מצוות-העשה, שלצורך קיומן כראוי, הדבר צריך להיות תוצאה של אהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו - שבגלל כך הוא מקיים מצוה, משום שעל ידה הוא מתדבק עם הקב"ה; יראת ה' היא שורש לקיומן של כל מצוות הלא-תעשה, הימנעותו של יהודי לעבור עבירה, באה מיראתו ופחדו להמרות ציוויו של הקב"ה.

בפרקים הקודמים למדנו גם כן שאהבת ה' ויראת ה' הן "כנפיים" (גדפין), על ידן מתעלות התורה והמצוות בספירות העולמות העליונים; כשחסרה בקיום המצוות הכוונה של אהבת ה' ויראת ה' - המצוות הן אז, כגוף בלי נשמה. בפרק מ"א, אותו אנו מתחילים ללמוד, יוסבר, שיראת ה' היא ראשיתה ועיקרה של עבודת ה', ולמרות שכאמור, אהבת ה' היא שורש קיומן של מצוות-עשה, בכל זאת, לא די ב"אהבת ה"' בלבד לשם קיום מצוות-העשה, ומן ההכרח לעורר, לשם כך, לכל הפחות, גם דרגה קטנה של "יראת ה"', שכן, יש לשרת את הקב"ה באופן של עבודה דוקא ( עבודת ה'), ככתוב: " ועבדתם את ה' אלקיכם", "ואותו תעבודו ", כמו עבד המשרת את אדונו. ובעבודת עבד נדרש ענין היראה. לכן, יראה היא ראשיתה ועיקרה של עבודה (ובאהבת ה' ויראת ה' - יראה קודמת לאהבה).

ברם, צריך להיות לזכרון תמיד -

ולתשומת לב מתמדת את ראשית העבודה -

עבודת ה', ועקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" -

למרות שיראת ה' היא השורש להימנעות מעשיית רע, שלא לעבור על מצות לא-תעשה, והאהבה -

היא שורש, ל"ועשה טוב", -

לקיום מצוות-עשה, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב", -

גם לשם קיומן של מצוות-העשה, לא די ליהודי לעורר בקרבו ''אהבת ה'" בלבד, ואילו ''יראת ה'" תישאר חבויה עמוק בלבו; ולפחות צריך -

לשם קיום המצוות, לעורר תחלה היראה הטבעית המסתרת בלב כל ישראל, -

המביאה, שלא למרד במלך מלכי המלכים הקדוש- ברוך-הוא, כנזכר לעיל, -

שבלב כל יהודי ישנה יראה מסותרת טבעית - פחד שלא להמרות ציוויו של הקב"ה. יראה זו לכל הפחות, עליו לעורר כדי לקיים "ועשה טוב", כלומר: לאמיתו של דבר, על יהודי לעורר יראה מהקב"ה על ידי התבוננות בגדלות ה', אך אם אין בכוחו להגיע לכך - עליו, לכל הפחות, לעורר את היראה הטבעית המסותרת בלבו, שלשם כך לא נדרש ממנו להתעמק בגדלות ה', באותה מדה שהדבר נדרש, כשהוא רוצה לעורר את המדריגה העליונה יותר שביראה (על ידי התבוננות). שתהא -

יראה זו, בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. -

גם בהתעוררות יראה זו, ישנם שני אופנים: א) הוא מעורר את היראה עד לידי הרגשתה בלבו. ("בהתגלות לבו"). ב) אין בכוחו לעורר יראה זו בהרגשת הלב, אלא, שתהא מורגשת במוחו ובמחשבתו בלבד ("מוחו על כל פנים"), דהיינו -

כיצד מעורר אדם בקרבו יראה זו ? - על ידי שהוא מביא את עצמו להתבונן במחשבתו על כל פנים -

כדי לעורר יראת ה' בהתגלות בלב - יש להתבונן מתוך העמקת ה דעת, ואילו אם אין בכוחו של אדם להגיע לכך - עליו לפחות להתבונן במחשבתו, בלי העמקת הדעת, ב גדולת אין-סוף ברוך- הוא, ומלכותו אשר היא -

מלכותו, היא, "מלכות כל עולמים" - עליונים ותחתונים, -

וככל שגדולה יותר מלכותו של מלך, היא מעוררת יותר מורא ופחד מהמלך, ואיהו "ממלא כל עלמין" -

הקב"ה "ממלא" את כל העולמות ומחיה אותם בחיות פנימית. חיות זו אפשר שתהא מורגשת בנבראים, ונבראים אפשר שתהיה להם השגה והבנה בחיות אלקית זו, ו"סובב כל עלמין", -

והקב"ה "סובב" כל העולמות, הוא מחיה אותם גם בחיות שאינה מורגשת בנבראים ואין ביכולת הנבראים להשיג חיות זו ; וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", -

אומר הקב''ה, ומניח העליונים ותחתונים -

הקב"ה "מניח" את הנבראים של העולמות העליונים והתחתונים, כלומר, כל אלה אינם מהווים תכלית הבריאה, ואין הקב"ה מייחד מלכותו עליהם, שייקרא אלקה ומלך שלהם, אלא, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל,

- שכן, הקב''ה נקרא ''מלך ישראל'', ועליו בפרט, -

מייחד הקב''ה את מלכותו, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם, -

כל כוונת הבריאה, שהיא כדי שהקב"ה יהיה מלך, הרי זה "בשבילי", שיהיה מלך עלי, ובפשטות - האמת אכן כך היא, שכן, כל ישראל הם הרי קומה אחת שלימה, כמו גוף אחד, המכיל אברים שונים - הרי כל אבר נוגע לגוף כולו, וכשאדם הוא חס-ושלום בעל מום, ביד או ברגל, מהווה הדבר פגם בכל הגוף, כולל הראש - כך גם ביחס למה שהקב"ה מייחד מלכותו על עם ישראל, הרי כאשר חסר משהו ביהודי אחד - חסר בקומת כלל ישראל כולה. ענין זה, שהקב"ה מייחד מלכותו עליו בפרט, מטיל עליו היחיד יתר אחריות ויתר קבלת עול מלכות שמים - ובפרט לפי ביאורו של הרבי (בשיחתו הנדפסת בסוף פרק זה), הרי זה חל עליו במיוחד בתור יחיד. והוא גם הוא מקבל עליו -

מצדו, מלכותו, להיות מלך עליו, -

שהקב''ה יהיה מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד, -

בענין זה עליו להתעמק במחשבתו, כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים. שכן, יהודי בכלל צריך שיהיה לו עול מלכות שמים ולהיות נכון לעשות רצון הקב"ה, כמו עבד שעושה רצון אדונו. להלן מסביר רבנו הזקן, שהתבוננות זו (כדי לעורר את היראה הטבעית במוחו כו') צריכה להיות לא רק שהקב"ה מייחד עליו מלכותו באופן כללי - כי אם, יתירה מזו, ובלשון כ"ק רבינו: "ולא רק מייחד מלכותו בכללות כ"א עוד זאת":