עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו, -

שבנפש האדם, דאתכפיא סטרא אחרא ממש ואתהפך חשוכא לנהורא, -

ממה שה''סטרא אחרא'' נכפית ממש, והחושך נהפך לאור, שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך "עד עת קץ", כמו שכתוב: "קץ שם לחשך" -

שיגיע זמן בו יהיה סוף לחושך הקליפות המכסות על אור הקדושה. [דהינו "קץ הימין", -

כשיתגלה ה''ימין'' שלמעלה, שיעביר -

הקב''ה, את רוח הטומאה מן הארץ, "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו", וכמו שיתבאר לקמן]. -

כל זה יהיה כשהקליפה תתבטל, ואילו עתה, כשהקליפה עדיין מכסה על הקדושה, הרי, כשהאדם, באמונתו בענין "יחוד ה'", שובר את הקליפה, והופך את חושך הקליפה לאור, יש בכך משום גרימת נחת רוח רב להקב"ה. ובפרט בחוץ לארץ, שאויר ארץ העמים טמא ומלא קלפות וסטרא אחרא, ואין שמחה לפניו יתברך -

כמו, כאורה ושמחה -

בצירוף המעלה של ביתרון אור הבא מן החשך דיקא. -

דוקא, מהפיכת החושך לאור. - וכשבחוץ לארץ נקלט בו ענין "אחדות ה'", יש בכך מקום גרימת שמחה גדולה מיוחדת למעלה. בהתאם לכך, מובן ממילא, שככל שגדול יותר החושך השורר במקום - כך גדולה יותר הנחת רוח למעלה הנובעת מהאמונה ב"אחדות ה'" שיהודי הנמצא באותו מקום מאמין. הרי, שהשמחה היא כפולה: שמחת הנפש על קרבתה להקב"ה, והשמחה על גרימת הנחת רוח והשמחה להקב"ה כביכול. וזהו שכתוב: "ישמח ישראל בעושיו", -

''בעושיו'' פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל - יש לו לשמוח בשמחת ה', אשר -

הקב''ה, שש ושמח בדירתו בתחתונים, שהם -

הנבראים שבעולם, בחינת עשיה גשמיית ממש. -

ובהם קמה דירה להקב"ה. ולכן נאמר " בעושיו " - לשון עשיה, לאמר: שהשמחה היא גדולה ביותר ממה שהדירה להקב"ה כביכול, מוקמת בתוך הנבראים שבעולם העשיה. וזהו שכתוב "בעושיו" לשון רבים, -

אלה שעושים אותו (לכאורה היה צריך לומר ''ישמח ישראל בעושו'' - לשון יחיד) שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שנקרא "רשות הרבים" -

ולא רשות היחיד, יחידו של עולם, אלא רשות של קליפות, שהן רבות ו"טורי דפרודא", -

הרי הפירוד, שכל אחד לעצמו הוא הר נפרד גבוה, וכל אחד מהם יש מי שעשה אותו - הוא ה' (לכן נאמר ''עושיו'' לשון רבים), ואתהפכן לנהורא, -

והם נהפכים לאור, ונעשים "רשות היחיד" ליחודו יתברך, באמונה זו: -

על-ידי אמונתו של יהודי ב''אחדות ה'" האמיתית - כל זה נעשה ''רשות היחיד'' ל''יחידו של עולם'', ולכן נאמר ''בעושיו'' לשון רבים, שהשמחה למעלה היא במיוחד מכך שכל עניני העשיה הנפרדים נהפכים לאור הקדושה על-ידי האמונה בענין ''אחדות ה'".