אך -

מה שלמדנו, ש''מדור'' נשמות הצדיקים, הוא ב''בריאה'', הינו דוקא נשמות ממש, -

ו''נשמה'' היא הרי ענין השכל, כמו שכתוב: ''ונשמת שדי תבינם'', שהן בחינת מוחין דגדלות אין-סוף ברוך-הוא, -

השגתן היא באופן של "מוחין דגדלות", שהן מבינות אלקות כמו שהיא, בלי לבושי השגה ובלי משלים של הסברה, ועבודתן היא, לכן, "עבודת המוחין", שיש לה שייכות ל"עולם הבריאה", ול"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה". אבל בחינת הרוח של הצדיקים, -

שעבודתם היא עבודת ה"רוח", עבודת המדות. שכן, גם השגתם בגדלות ה', אינה מגיעה לאופן ההשגה של אלה שהם בדרגה של "נשמה", כך שכל עבודתם מתוארת כ"עבודת המדות", כי, גם המוחין שלהם שייכים למדות, בשמשם כמעוררי המדות. וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, המסותרות בלב כללות ישראל -

ולא מתוך אהבה ויראה הבאות מן השכל - אין עולות לשם, -

ל''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', רק בשבת וראש- חדש לבד, -

שבת וראש חודש הם הזמן לעליית כל העולמות, ככתוב (בסוף ספר ישעיה): "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות וגו'" - בזמנים אלה עולות גם נשמות אלו ל"גן עדן העליון", דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' ולהנות מזיו השכינה, -

התענוג וההנאה מאלקות הם בעיקר ב"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה" - עולם ההשגה, שכן, התענוג שיש לנשמה מאלקות, בא מהשגתה והבנתה אלקות, עד כמה שאפשר להשיג - ; כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו, -

''משכיל'', ''מבין'', ''ויודע'' - מכוונות לכוחות חכמה-בינה-דעת, מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור-אין-סוף ברוך-הוא, -

ומה שנשמות אלו מבינות בשכל ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא ב''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', בא: על ידי חכמתו ובינתו יתברך -

על ידי ספירות ה''חכמה'' וה''בינה'' של ''עולם האצילות'', הנקראות חכמת ו ובינת ו, המאירות שם בעולם הבריאה. -

ב"עולם הבריאה" מאירות, כאמור, ספירות "חכמה" ו"בינה" ד"אצילות", ולכן הנשמות שב"גן עדן העליון" מבינות ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא, ומזה בא ה"תענוג" שלהן. ובשבת וראש חודש עולות גם שאר הנשמות ל"גן עדן העליון", כדי שגם הן תהיה להן התענוג הבא מהשגה. ומה שזוכות נשמות אלו -

שעבדו את השי''ת מתוך מדות אהבה ויראה טבעיות, לעלות למעלה מהמלאכים, -

מקומם של המלאכים הוא, כאמור, ב''עולם היצירה'', בגלל עבודתם במדות טבעיות, ואין אנו אומרים שאי-פעם הם עולים ל''עולם הבריאה'' - אף שעבדו -

אותן נשמות, בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, טבעיים לבד, -

באותו סוג אהבה ויראה טבעיות כמו המלאכים - מדוע, איפוא, ביחס לנשמות אלו, אנו אומרים שהן עולות בזמנים מיוחדים ל''עולם הבריאה''? אלא - הינו, מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם -

יראה ואהבה של אותן נשמות, אתכפיא

- נכפתה, סטרא אחרא המלבשת בגופם, בין בבחינת "סור מרע" -

להימנע מלעשות רע, ועל ידי כך, לכבש התאוות ולשברן, -

התאוה נשברת כשלא נותנים לה לבוא לידי פועל במעשה, בדיבור או אפילו במחשבה של עבירה - דבר שבא כתוצאה מהיראה שלהן, ובין בבחינת "ועשה טוב" -

לעשות מצוות ומעשים טובים כנגד הטבע והרצון של הנפש הבהמית, שהיא נפש של ''סטרא אחרא''. ענין ה''ועשה טוב'' בא להן בעיקר מאהבתן להקב''ה, כנזכר לעיל, והם -

הנשמות בהיותן בעולם הזה, היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא -

לכפות את ה''סטרא אחרא'', לאסתלקא יקרא דקודשא בריך-הוא כו', -

שיתרומם כבודו של הקב''ה, כביכול, בכל העולמות, כיתרון האור כו', -

כיתרון האור הבא מן החושך דוקא, שכן על ידי שבירתן את החושך של ה''סטרא אחרא'', המשיכו יתרון באור הקדושה, כנזכר לעיל. -

הרי, למרות שהאהבה ויראה, באותן נשמות, היו טבעיות ולא שכליות, אך, כיון שקיומן תורה ומצוות באהבתן ויראתן, בא להן על ידי בחירה, לכן עבודתן היא למעלה מעבודתם של המלאכים שאינם בעלי בחירה. ומכאן זכותן לעלות, בזמנים מסויימים, ב"גן עדן העליון", דבר שאין המלאכים זוכים לו. להלן, יסביר רבנו הזקן, שמה שלמדנו שמקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה השכליות, הוא ב עולם הבריאה, ומקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה הטבעיות, הוא ב עולם היצירה - מדובר ביחס לנשמות עצמן. ואילו, התורה והעבודה של הנשמות, נכללות בעשר ה ספירות, של העולם בו עלו אותה תורה ואותה עבודה. עשר הספירות הן אלקות, ועל ידי העליה בעשר הספירות של העולם - הן מתאחדות באין סוף ממש. ואילו מקומן של הנשמות הוא ב"היכלות" של העולמות, שהם ענין של "עולם" ולא של אלקות, ותענוגן הוא מזיו השכינה בלבד של אותו עולם - כלומר: מתגלה לאותן נשמות "זיו" מהתורה שהן למדו ומהמצוות שהן קיימו בהיותן למטה בעולם הזה. והן מבינות אותו "זיו" בהשגה אמיתית, הן מבינות את מהות ההארה, וזה יוצר בהן את התענוג הנפלא של "גן עדן". ובלשון ה"תניא": והנה, כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן, -

לפעמים במקום שלמעלה ממקום עמידתן הקבוע - כמו בשעת עלייתן ב"עולם הבריאה" בימי שבתות וראשי חדשים. ובלשון כ"ק רבינו: "'מקום עמידתן - שזהו לפעמים לא במדורן (וכמו בשבת ור"ח דעולות לבריאה אף שמדורן ביצירה)". אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בי' ספירות, שהן -

עשר הספירות, בחינת אלהות, ואור-אין-סוף מתיחד בהן -

בעשר הספירות, בתכלית היחוד; -

האור האין סופי המאיר בעולם, מתאחד עם הספירות של אותו עולם בתכלית היחוד; והיינו -

מה שאנו אומרים שהתורה והעבודה עולות ונכללות בעשר הספירות, הרי זה בי' ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות. כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה שכליות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם הבריאה'', ובי' ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים; -

יראה ואהבה טבעיות, כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה טבעיות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם היצירה'', ובתוכן מלובשות י' ספירות דאצילות ומיוחדות בהן בתכלית, -

עשר הספירות של ''עולם האצילות'', מתלבשות ומתאחדות בתכלית, בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', ועל ידן גם בעשר ספירות ''עולם היצירה'', וי' ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין-סוף ברוך-הוא. -

שהאציל וגילה את עשר ספירות "עולם האצילות" - כמו שאומרים לגבי נבראים ובוראם, כך אומרים לגבי נאצלים ומאצילם - שעשר ספירות "עולם האצילות" מאוחדות בתכלית עם מאצילן, הרי, שהתורה והעבודה של הנשמות בהיותן בעולם הזה, על ידי שהן נכללות בעשר ספירות "עולם היצירה", או "עולם הבריאה" - הן מתאחדות עם אין סוף ברוך הוא. מה שאין כן הנשמות, -

כשלעצמן, ולא תורתן ועבודתן, אינן נכללות באלהות די' ספירות, אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה, -

"היכלות" ו"מדורים" הם ענין של ''עולם'' ו''יש'', ואינם בבחינת ביטול והתאחדות כמו הספירות, ונהנין

- הנשמות, מזיו השכינה, הוא אור-אין-סוף ברוך-הוא המיוחד בי' ספירות דבריאה או דיצירה, -

''זיו השכינה'' ממנו הן ''נהנין'' - הוא אור אין סוף ברוך הוא המאוחד בעשר ספירות ''עולם הבריאה'' או בעשר ספירות ''עולם היצירה'', והוא זיו תורתן ועבודתן ממש -

הזיו של תורת ן ועבודת ן על אותן נשמות, [עין זהר ויקהל דף רי], כי שכר מצוה - היא מצוה עצמה: -

שמהתורה והמצוות שאדם קיים, ושמאוחדות עם אין סוף ברוך הוא, נמשך ומתגלה "זיו", לנשמה בגן עדן - והתענוג הוא השכר של קיום התורה והמצוות. מכאן אפשר להבין גדלותה ויקרותה של מצוה שיהודי מקיים בעולם הזה, ושל לימודו תורה ועבודתו את הקב"ה - אם מזיו והארה בלבד של תורה ועבודה, יש לנשמה תענוג נפלא כזה בגן עדן! גדלות התענוג אנו למדים ממה שחכמינו ז"ל אומרים בנוגע ל"אחר", שמוטב שידונו אותו בגיהנום, כדי שיוכל לבוא ל"עלמא דאתי", לעולם הבא - לשכר של "גן עדן". כלומר: כדאים כל יסורי גיהנום (עליהם אומר הרמב"ן שכל יסורי איוב במשך שבעים שנה, אין להם ערך כלל ליסורי הנפש בגיהנום אפילו שעה אחת (וכדלקמן "אגרת התשובה" פרק י"ב)), ובלבד שיוכלו לאחר מכן להגיע לתענוג הנפלא שב"גן עדן". וכאמור, מתבטא תענוג זה בכך, שהנשמה נהנית מ"זיו" ו"הארה" של התורה והעבודה. שכן, את עצם התורה והמצוה לא היה בכוח הנשמה לקלוט ב"גן עדן", היא היתה מתבטלת לגמרי לעומתן. ה"עצם" של התורה והמצוות שהנשמה קיימה בעולם הזה, יתגלה רק לעתיד לבוא. ב"גן עדן" מאיר, כאמור, זיו והארה בלבד. בכך מובן מאמר חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", שכן בעולם הבא, ב"גן עדן", נהנית הנשמה מזיו והארה בלבד של תורתה ועבודתה, ואילו, בהיותה בעולם הזה, יש לה את ה"עצם" של התורה והעבודה, שעל ידו היא מתאחדת עם הקב"ה עצמו. המעלה שבגן עדן מתבטאת רק בכך ששם היא קולטת את ה"זיו" בהשגה אמיתית, היא משיגה שם את מהותו של הזיו - והשגת המהות של אלקות, גורמת תענוג נפלא. זהו פירוש מאמר חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה" - כולל, קורת הרוח מהתורה והעבודה בעולם הזה - שכן, קורת הרוח והתענוג האמיתי קיים ב"גן עדן" דוקא, שם הנשמה משיגה ומבינה אלקות בהשגת המהות. אחרי שרבנו הזקן הסביר, ש"עולם הבריאה" הוא מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה שכליות, ו"עולם היצירה" - מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה טבעיות - הוא ממשיך להסביר ש"עולם האצילות" הוא מקום הנשמות של צדיקים גדולים שעבודתם למעלה גם מאהבה ויראה שכליות. עבודתם של אותם צדיקים היא בבחינת "מרכבה", שכל עניניהם היו בתכלית הביטול להקב"ה, ולא היה קיים בהם רצון אחר כלל, כי אם מה שהוא רצון העליון בלבד.