תניא

פרק לז. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמשמעות מאמר חכמינו ז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", היא - העולם-הזה - בעיקר, שהוא העולם התחתון ביותר. תחתוניותו מתבטאת בכך שהאור האלקי מוסתר בו יותר מאשר בשאר כל העולמות, ושורר בו "חשך כפול ומכופל" - ו בו רצה הקב"ה שתהיה לו נחת רוח, על ידי הפיכת חושך העולם-הזה לאור, שיאיר בעולם הזה אור אין סוף בלי שום לבושים, ובהתגלות יותר מאשר בעולמות העליונים. דבר זה ימומש בימות המשיח ותחיית המתים, שאז תהיה תכלית השלימות של העולם הזה. שכן, הוא נוצר מלכתחילה בכוונה זו, שתאיר בו אלקות בגילוי מוחלט, עד שאפילו אומות העולם יראו אלקות.

והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גלוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי - תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות. -

ההתגלות שהיתה בשעת מתן תורה, באה, כאמור, בהתעוררות מלמעלה, שלא על-ידי עבודה מלמטה; ואילו ההתגלות שלעתיד לבוא, תלויה בעבודתינו ומעשינו בזמן הגלות, כי הגורם שכר המצוה - היא המצוה בעצמה, -

שכר המצוה הרי הוא התגלות אור אין סוף ברוך הוא, וה"גורם", המביא ויוצר התגלות זו, הרי זו המצוה עצמה. [ הערת כ"ק רבינו: "דלא כדוגמת ממון שבעל השדה משלם לזה שחורש וזורע את שדהו (שאין הזורע מייצר את הממון כו') מה שאין כן בנידון דידן שהמצוה עושה את השכר שלה"]. כי בעשייתה -

של המצוה, ממשיך האדם גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עולם הזה, בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה, -

שיומשך גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדבר הגשמי, שהרי כל דבר גשמי מותר מקבל חיותו מקליפת נוגה ונתון לשליטתה, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון: -

[ הערת כ''ק רבינו: "ומביא דוגמא מהחי, צומח, דומם":] קלף התפלין ומזוזה וספר תורה, -

הקלף הרי מקבל חיותו מקליפת נוגה, ועל ידי הפיכתו למצוה של תפילין, או מזוזה, או ספר תורה, נמשך באותו קלף, גילוי אור אין סוף הנמשך על ידי המצוה. - הכרחי הרי שהדבר בו נעשה המצוה, יהיה טהור ומותר - וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: לא הכשר למלאכת שמים -

לדבר שייעשה בו מצוה, אלא טהורים ומותרים בפיך, -