ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעות, עדין לא נכללו בקדשה, -

שכן, רק הלבושים וכוחות הביצוע של הנפש הבהמית, שעל ידם המצוה נעשית, נכללים בקדושה, ולא המדות שהן המהוות עצם הנפש הבהמית - כפי שלמדנו בפרק י"ב, שבצדיקים בלבד, נכללות המדות בקדושה; מכל מקום מאחר דאתכפין לקדשה, -

מכיוון שהמדות הרעות נכנעות לקדושה, ובעל כרחן עונין אמן, -

למעשיה של הנפש האלקית, ומסכימין ומתרצין לעשית המצוה, על ידי התגברות נפשו האלהית שבמח ששליט על הלב, -

כפי שלמדנו בפרק י"ב, שעל אף שרגשי הלב ב"בינוני" לא נכללו בקדושה, יש בו, אבל, הכוח לשלוט עליהם, על ידי התבוננות בגדלות הוי' ברוך הוא במוחו, ולפעול על הלב בקשר לעשיית מצוות בפועל, והן -

המדות הרעות של הנפש הבהמית, הן בשעה זו -

כשהנפש האלקית מתבוננת בגדלותו של הקב''ה, בבחינת גלות ושנה, -

הן כאילו ישנות ונמצאות בגלות, כנזכר לעיל, -

בפרק י''ב. ולכך אין זו מניעה -

אין בכך משום מניעה, מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו. -

להלן ממשיך רבנו הזקן להסביר כיצד אכן ישנה השראת השכינה על כל גוף האדם על ידי מצוה אחת. דהינו, -

כלומר: שכח נפש החיונית המלבש בעשית המצוה, -

למשל: כוח המעשה של היד המניחה תפילין, הוא נכלל ממש באור ה' ומיחד בו ביחוד גמור, -

הכוח הזה מתמזג ומתייחד לגמרי עם אור ה' שבמצוה, ועל ידי זה ממשיך הארה -

אור אלקי שבבחינת ''הארה'', לכללות נפש החיונית שבכל הגוף, וגם על הגוף הגשמי, -

ולא רק על האבר המקיים את המצוה, באיזו צורה נמשכת ההארה על כל נפש החיונית ועל כל הגוף? - בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו. -

בהקיפה את הנפש הבהמית ואת הגוף. וזהו שכתוב: "ושכינתא שריא על רישיה" - "על" דיקא. -

על דוקא, על הראש, בבחינת מקיף ; וכן "אכל בי עשרה שכינתא שריא". -

וכך גם מה שחכמינו ז"ל אומרים, שעל כל עשרה יהודים שורה שכינה, שאין הכוונה שהשראת השכינה מורגשת בתוכם, אלא היא שורה עליהם, באופן של מקיף. מכיוון שלפי האמור, קיימים הבדלים בדרגות השונות של השראת השכינה: כפי שהיא בנפש האלקית, כפי שהיא בכוח הנפש הבהמית העושה את המצוה, כפי שהיא בנפש הבהמית בכלל, וכפי שהיא בגוף שהיא בבחינת מקיף בלבד, על ידי עשיית מצוה, על עשרה שאינם עוסקים במצוה, על אחד שאינו עוסק במצוה (הערת כ"ק רבינו - כלומר: בהשראת השכינה על הגוף עצמו, אפשר גם לחלק בין ההשראה הבאה על ידי קיום מצוה, להשראה שעל עשרה מישראל וכו' - כמפורט). - בא רבנו הזקן לומר ש כל אחד מאופני השראת השכינה, אינו פועל שינוי ח"ו או ריבוי באור. ההבדל הוא רק בכך, כיצד קולטים את ההשראה אותם גופים שעליהם שורה השכינה. ואילו באור עצמו אין שום שינוי. ובלשון ה"תניא": והנה, כל בחינת המשכת אור השכינה, שהיא בחינת גלוי אור-אין-סוף ברוך-הוא -

שכן, הקב"ה הרי נמצא בכל מקום, אלא שהוא מוסתר מהנבראים - החידוש שב השראת השכינה הוא, שישנה ההתגלות של אור אין סוף, גילוי זה של אור אין סוף אינו נקרא שנוי חס ושלום בו יתברך, ולא רבוי,

- העובדה שקודם לא היתה השראת השכינה ולאחר מכן היא ישנה - אינה אומרת שבהקב"ה נשתנה או ניתווסף משהו ח"ו על מה שהיה קודם, כדאיתא בסנהדרין -

כמו שהגמרא אומרת במסכת סנהדרין: ד"אמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל, -

''מין'' מסויים אמר לרבן גמליאל: אמרית כל בי עשרה שכינתא שריא, -

אתם אומרים שעל כל עשרה מישראל שורה השכינה, כמה שכינתא אית לכו"? -

אם כך, כמה שכינות יש לכם? והשיב לו -

רבן גמליאל: משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו', -

אף שאור השמש מאיר על ידי חלונות אין-ספור, אין בכך משום "ריבוי" של כל מיני אורות, כי אם אור אחד - אור השמש; כך גם כשאור השמש מאיר דרך זכוכית צבועה, והאור מקבל את צבע הזכוכית - הרי שאין בכך משום "שינוי" באור עצמו - אור השמש נשאר תמיד בגוונו העצמי. רק שבעיני המסתכל נראה האור בגוון אחר, מפני שהוא מקבל את האור על ידי השתקפותו בזכוכית הצבועה. ומכאן ה"שינוי" כביכול, הנראה לו. משל נוסף על כך (קרוב יותר לחושו של אדם): מים הנמצאים בכלי של זכוכית ומקבלים צבע הכלי - הרי שהמים עצמם לא נשתנו בצורתם, שכן, בהוצאת המים מהכלי, אין להם יותר צבע הכלי. כך גם בנמשל, ביחס להשראת השכינה, שהאור עצמו הוא אותו אור, בלי שינוי וריבוי ח"ו; כל ההבדל נובע רק מן הצורה שבה אור זה מתקבל בעצם שעליו הוא שורה, והמשכיל יבין: - בין חסידים היתה ל"והמשכיל יבין", הוספה של ביטוי: "והעובד מרגיש". כלומר: מי שעובד את ה' מרגיש את הענין, שהוא למעלה בהרבה מאשר להבין.