והנה ביאור משל זה, -

שב''זוהר'', שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה, אלא על ידי מעשים טובים דווקא, -

שהאדם עושה, המשמשים כ''שמן'' לאותו אור, ולא די לו בנשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל, להיות היא -

שהנשמה תהיה כשמן לפתילה -

כלומר, שהנשמה תשמש "שמן" לפתילה, הגוף, שהרי טבע האש להימשך למעלה, ואין היא נאחזת למטה, כי אם על ידי אחיזתה בפתילה הבוערת או בעץ הבוער; אך מאידך הפתילה עצמה נאכלת במהירות, והאש נעתקת ממנה מהר; זאת ועוד: אש כזו הבאה מהפתילה בלבד לא תפיק אור זך, מכיון שאין הפתילה מותאמת לגמרי להיהפך לאש - ולכן נזקקים לשמן, שהוא חומר הנהפך לגמרי לאש, ואז מתקיימת האש ומאירה אור זך. מכאן מובן מדוע אין הגוף יכול לשמש כשמן לאור השכינה השורה על האדם, שכן, הגוף נשאר במציאותו ואינו נהפך לחלק מהאש עצמה. אבל הנשמה שהיא חלק אלקה, יכולה לכאורה, להיעשות לשמן לאור השכינה, מכיון שביכלתה להיהפך לאור הקדושה השורה על האדם. ואם כך - מדוע על האדם להזדקק למעשים טובים דוקא. שהם ישמשו כשמן? מבואר ומובן לכל משכיל, -

רבנו הזקן מסביר להלן, שנשמתו של אדם - אף של צדיק גמור שעובד את הקב"ה ביראה ובאהבה בתענוגים - אין היא, בכל זאת, בטלה במציאות. עד כדי כך שתיהפך לגמרי לאור ה', שהרי היא בכל זאת איזו מציאות - שהרי יש מי שירא, ו יש מי שאוהב; וכך ישנם כאן שני דברים, שהאחד אוהב את השני או ירא מפניו. ולכן, אין הנשמה יכולה לשמש כשמן לאור ה'. ורק מצוות ומעשים טובים, שכפי שיסביר להלן, הם דבר אחד עם אור ה' - יכולים לשמש כשמן לאור ה' המאיר ביהודי. ועל כך הוא אומר ב"תניא": כי הנה נשמת האדם, אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים -

שהוא מרגיש באהבה את התענוג מאלקות, דבר הנחשב למדריגה נעלית ביותר; אף-על-פי-כן אינה -

נשמתו איננה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש, להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, -

עם אור ה', רק הוא דבר בפני עצמו - ירא ה' ואוהבו; -

הוא ירא את ה', הוא אוהב את ה'. כלומר: אין הנשמה נהפכת לגמרי לאור ה', כמו השמן הכלה לגמרי ונהפך לאור הנר. ולכן אין הנשמה עצמה יכולה לשמש כ"שמן" לאור ה'. מה שאין כן המצות ומעשים טובים, שהן רצונו יתברך -

הקב''ה רוצה, שיהודי יקיים אותה מצוה; ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים, -

אמנם גם כל העולמות והנבראים חיים רק מכיון שהקב"ה רוצה שהם יחיו; אך ההבדל בין הרצון המחיה את הבריאה לבין הרצון שבמצוות מתבטא בכך, שהעולמות והנבראים שואבים את חיותם מהרצון העליון, על ידי שיורד -

הרצון העליון, אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך-הוא -

''פנים'' היינו פנימיות, פנימיותו של הרצון העליון מסתתרת, ומאירה רק חיצוניותו של הרצון וירידת המדרגות, -

ממדריגה עליונה לתחתונה ממנה, עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין -

ושיוכלו להיות ודבר נפרד בפני עצמו, ולא יבטלו במציאות -

שכן, אילו התהוותם מהרצון העליון היתה שלא על ידי הצמצומים הרבים ו"הסתרת פנים" וכו' - לא היו הם בציור של "יש" ו"דבר נפרד", אלא היו בטלים במציאות לגמרי. דוקא כשפנימיות הרצון העליון "מסתתרת" וגם חיצוניות הרצון העליון באה לידי גילוי על ידי צמצומים רבים וירידת המדריגות - קיימת אפשרות להתהוותם של העולמות והנבראים, כנזכר לעיל, מה שאין כן המצות, שהן פנימית רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל -

שכן, המצוות הן הן רצונו הפנימי של הקב"ה בכל הבריאה. למשל: אדם עוסק במסחר ומרוויח, ובריווחו הוא מפרנס את משפחתו - הרי שרצונו לעסוק במסחר ולהרוויח הנו רצון חיצוני בלבד; הרצון הפנימי והאמיתי הוא לפרנס את משפחתו - ובגלל רצון זה, הוא כבר רוצה גם להרוויח, ולשם כך הוא רוצה לעסוק במסחר. הדברים יובנו כך גם בהקשר לעניננו: רצונו של הקב"ה בקיומם של עולמות ונבראים (חיצוניות הרצון) הוא רק כדי שיהיו יהודים שיקיימו את המצוות (פנימיות הרצון), ודבר זה מציאותי רק כשישנו עולם שנברא. ומכיון שהמצוות הן הרצון הפנימי והאמיתי, ושום דבר אינו מסתיר עליהן, הרי במילא: אין החיות שבהם -

שבמצוות, דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך, והיו לאחדים ממש ביחוד גמור. -

ולכן מובן הדבר, שרק המצוות יכולות לשמש "שמן" לאור השכינה, שכן, הן נהפכות ממש ומתמזגות באורו של הרצון העליון, כמו השמן שנהפך ומתמזג באש הנר [על ידי כך נכלל ברצון העליון לא רק הכוח של הנפש האלקית המקיים את המצוה, כי אם גם כוח המעשה של ה גוף המקיים את המצוה המעשית, כמו הכוח שמניח את התפילין, או שמחזיק את האתרוג וכדומה, הרי הוא נכלל באור ה' של הרצון העליון, כפי שיסביר רבנו הזקן בהמשך]. להלן מוסבר, מדוע אי אפשר שתהיה השראת השכינה על האדם על ידי אהבה ודבקות רוחניות בין הנשמה לאלקות, אלא על ידי קיומן של מצוות: