תניא

וכיוצא באלו -

ענינים דומים בעבודת ה', ממלחמות היצר ותחבולותיו, לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו -

כשמדובר אודות צדקה, מקרר היצר-הרע את האדם ומפתה אותו, שלא יבזבז את כספו לכך, ובריאות גופו, -

בענין של עבודת ה', בו נדרשות יגיעת והתאמצות הגוף. שלעמוד נגדו -

נגד היצר הרע הזה ולכבשו - קרוב מאד אל האדם, כשישים אל לבו, שלנצח היצר בכל זה, ויותר מזה, ולעשות הפכו ממש -

לעשות ההיפך מרצונו של היצר-הרע, ולהתאמץ הן בגופו והן בממונו בעניני עבודת ה', הרי כל זה קל מאד מיסורי מיתה, ה' ישמרנו, ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון -

ובלבד, שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה חס ושלום, -

כפי שלמדנו, שכל יהודי היה מוסר את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה, וזאת כדי שלא להיות נפרד מאחדות ה' אפילו לא לשעה קלה. וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון -

גם את התאמצות הגוף וגם שאר ההתאמצויות הנדרשות ממנו, כדי לדבקה בו לעולם ועד. -

כדי א) להתאחד עם הקב''ה, ב) וזהו לנצח. דהיינו, -

ההתאחדות עם הקב''ה לנצח, תהיה אצלו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו -

גם כשלשם כך נדרשת ממנו התאמצות מיוחדת, יתגלה בה -

בעבודה זו, פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל. -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שבענין המצוות ועבודת ה' - מאירה פנימיות רצונו של הקב''ה באופן של התגלות. וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון - אזי אין דבר נפרד כלל וכלל -

מאלקות, להיות יש ודבר בפני עצמו. -

כפי שלמדנו, שההרגשה שנבראים יכולים להרגיש את עצמם, ל''יש'' ולדבר נפרד מהקב''ה - נובעת מכך שפנימיות רצון העליון היא בהעלם. ואילו כשמגיע הדבר לקיום מצוה ולעבודת ה', שאז מתגלה פנימיות רצון העליון - לא קיימת ממילא הסיבה הגורמת לנברא להרגיש את עצמו ל''יש'' ול''מציאות'' בפני עצמו. ולזאת, תהיינה נפשו האלהית והחיונית -

זו שמחיה את הגוף, ולבושיהן -

מחשבה, דיבור ומעשה, כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין-סוף ברוך-הוא, כנזכר לעיל. -