[ואף ש"האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין כו'", -

בידו לעשות תשובה, היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה, -

שבדרך כלל, הרי נותנים לאדם מלמעלה את הכוח ואת הזמן הנאות לחזור בתשובה, אך מי שסומך בשעת החטא על כך שלאחר מכן יחזור בתשובה - לא עוזרים לו מלמעלה בכך ולא נותנים לו את ההזדמנות לכך. אבל אם דחק השעה ועשה תשובה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה]. -

תשובה עוזרת תמיד. הרי שגם בעבודה זרה היה יכול להסתמך שלאחר החטא לא יהיה נפרד מהקב"ה, על-ידי ה"תשובה" שיעשה. ואף-על-פי-כן, כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה', שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך, -

כלומר: הוא ימסור את נפשו, גם כשירצו לאלץ אותו להשתחוות לעבודה זרה לשניה אחת בלבד, ולאחר שניה זו - יוכל לחזור בתשובה, שאז הרי אין זה מפני שתמיד יהיה נפרד מהקב"ה, אלא גם שניה בודדת זו של היפרדות מהקב"ה, בשעת מעשה החטא - מספיקה לו, שלא להשתחוות לעבודה זרה. וכל כך למה? ובאיזה כוח? והיינו -

הרי זה, מפני אור ה' המלובש בנפשם -

של בני ישראל, כנזכר לעיל, שאינו -

אור ה' זה אינו בבחינת זמן ושעה כלל, אלא למעלה מהזמן, ושליט ומושל עליו, -

על הזמן, כנודע. -

כל האמור הוא בקשר לשאלה, איך נותנת האהבה המסותרת ליהודי את הכוח לשלוט ביצר הרע שלו ולהימנע מלעשות עבירה - "סור מרע". להלן תוסבר פעולתה של האהבה המסותרת ב"ועשה טוב", בצורה החיובית של קיום המצוות: