אבל בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא, המלובשת בדמו ובשרו, לא נהפך לטוב - הרי היא היא -

הנפש הבהמית שמן הקליפה, האדם עצמו. -

וכשאדם שובר את עצמו, הוא שובר בכך את ה''סטרא אחרא''. להלן, עושה רבנו הזקן חשבונו של ה''בינוני'', כיצד יגיע ללב נשבר - מעובדה זו עצמה, שהאדם שבו הנו מ''סטרא אחרא'':

ואם כן -

אם ה''אדם'' שבו הוא מהנפש של ''סטרא אחרא'', הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך, אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש חס ושלום, רק שאינם מאוסים אצלו באמת, כבצדיקים, -

בצדיקים מאוסים באמת הדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, ואילו ב''בינוני'' אין הם מאוסים ויתכן שגם יתאוה להם, כמו שנתבאר לעיל [פרק יב]. -

שה''בינוני'' לאחרי תפילתו, כשאהבת ה' איננה בהתגלות בלבו, יתכן שיתאוה לכל הדברים הגשמיים שבעולם הזה, גם בהיתר וגם באיסור, אלא, כפי שמוסבר שם, התאוה לדבר של איסור אינה גדולה כל כך שירצה לממשה בפועל, הוא נכשל רק בהרהורי עבירה. ובזה -

בהתאוותו לדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ד, שבעלי החיים הטמאים אינם עושים דבר שהוא נגד רצונו של הקב''ה, ואילו האדם שעושה דבר כזה, הוא גרוע מהם, וכמו שכתוב: "ואנכי תולעת ולא איש וגו'" -

וכשאדם נמשל לתולעת, הרי הוא ממילא גרוע מתולעת, שאין לה בחירה לשנות את עצמה מכפי שבראו אותה. על כל פנים, כל האמור מהווה חשבון נפש, להביא את ה''בינוני'' לשבירת עצמו. ברם, יש הרי זמנים בהם אין ל''בינוני'' קשר לתאוות, כמו בשעת התפילה, כשהאהבה להקב''ה היא בהתגלות בלבו, כפי שהוסבר בפרק י''ב - ועל כך אומר רבנו הזקן: [וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה - אינה באמת לאמיתו לגמרי, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, כנזכר לעיל סוף פרק יג]. -

''אמת'' היא רק כשהיא נשארת לתמיד, ועל כך נאמר: ''שפת אמת תכון לעד''. ואילו, אם היא מתקיימת לזמן קצוב בלבד - אין זו האמת האמיתית לגמרי. אף שבאותו פרק הוסבר, שב''בינוני'', מאחר שביכולתו לעורר בתוכו תמיד את האהבה לה' מחדש - גם זה נקרא ''שפת אמת תכון לעד'', הרי זו רק האמת לאמיתו ''שלהם'' (של הבינונים), אבל אין זו האמת האמיתית לגמרי. כשעל ה''בינוני'' להגיע ל''לב נשבר'', עליו לעשות את חשבון נפשו, שאכן אין זו האמת האמיתית לגמרי, מאחר שאהבתו לה' חולפת ועוברת אחרי התפילה.

ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים, -

שם שורש נפשו, ואף שכיום אין הוא שייך לאותם חטאים, אלה התרחשו אצלו לפני שנעשה ''בינוני'' - אומר על כך רבנו הזקן: ושם -

בעולמות העליונים, הוא למעלה מהזמן, וכאלו פגם ונטמא היום חס ושלום ממש. ואף שכבר עשה תשובה נכונה, -

על חטאיו, ותשובה הרי מסירה את הפגם, הרי עיקר התשובה בלב, -

שהחרטה העמוקה בלב על העבירה - מסירה את הפגם, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, -

כפי הידוע על מה שנאמר: ''ממעמקים קראתיך'' - שבלב האדם ישנו עומק לפנים מן העומק, והכל -

תלוי לפי מה שהוא אדם, -

בשעה שאדם נמצא במדריגה עליונה יותר - נדרשת ממנו תשובה גדולה יותר וחרטה עמוקה יותר בלבו, ולפי הזמן והמקום, -

שבזמן מסויים ובמקום מסויים אפשר שתידרש ממנו תשובה עמוקה יותר מאשר במקום ובזמן אחר, למשל: אם באותו זמן ובאותו מקום קיימים לפניו פחות נסיונות בענין מסויים - נדרש אז ממנו שהתשובה על אותו ענין תהיה גדולה יותר מאשר במקום ובזמן שעליו להיאבק יותר באותם נסיונות, כידוע ליודעים. -

לכן, יתכן שהתשובה שעשה אי פעם, לא יהיה די בה למצב בו הוא נמצא כיום, והיום נדרשת ממנו תשובה גדולה יותר; ולכן עכשו בשעה זו, שרואה בעצמו "דלא סליק ביה נהורא דנשמתא", -

שאור הנשמה אינו ''נתפס'' בו, מכלל -

מכאן, שהיום לא נתקבלה תשובתו, ועונותיו מבדילים, -

בינו לבין אביו שבשמים, ואינם מאפשרים לאור הנשמה להאיר בו, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, -

לתשובה עליונה יותר, מעומקא דלבא יותר. -

מעומק עמוק יותר שבלב, מאשר התשובה הקודמת. כלומר: לא שהיום אין תשובתו מקובלת, אדרבה, מלמעלה רוצים לקרב אותו ולהביאו לדרגה עליונה יותר של תשובה, ולכן מערימים לפניו סיבות והפרעות בעבודת ה', כדי לעורר בו כוחות עמוקים יותר ולהביאו לתשובה עליונה יותר. ולכן אמר דוד: "וחטאתי נגדי תמיד".