תניא

והסיבה -

לכך, היא גסות הקליפה, שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית, -

הנפש הבהמית, שהיא נפש של קליפה, מגביהה את עצמה בחומריותה, כנגד אור הקדושה של הנפש האלקית, ומסתרת ומחשיכה אורה. -

את אור הקדושה של הנפש האלקית. כשם שבמשל, כשאין האש נאחזת בבול העץ, לא נדרש דוקא להוסיף יותר אש, אלא מפרידים את בול העץ לחתיכות קטנות, שתהיינה מסוגלות להידלק - כך גם בנמשל, לא נדרשת התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה', אלא יש לשבור את חומריות הקליפה, כדי שהאדם יהיה ראוי לקלוט בתוכו את אור הקדושה של הנפש האלקית. ולזאת -

ולכן, צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, -

לעשות ''חשבונות'' שישפיעו על השפלתו, להיות "נבזה בעיניו נמאס" ככתוב, ו"לב נשבר" - "רוח נשברה", היא הסטרא אחרא, -

על-ידי ההשפלה נשברת רוח ה''סטרא אחרא'', שהיא היא האדם עצמו בבינונים, -

הנפש הבהמית של הקליפה, היא האדם עצמו באלה שמדריגתם היא מדריגת ה''בינוני'', שנפש החיונית המחיה הגוף, היא בתקפה כתולדתה בלבו, -

של ה''בינוני'', נמצא היא היא -

הנפש שמן הקליפה, האדם עצמו. -

ב''בינוני''. וכשהוא שובר את עצמו, הוא שובר בכך את ה''סטרא אחרא''. ועל נפש האלהית שבו נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", "שנתת בי" דייקא, -

בי, דוקא, מכלל -

מכאן, שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה, -

שהרי, אז לא היה אומר ''שנתת בי''. בשעה שהאדם אומר ''שנתת בי'', אומרים זאת נפשו וגופו, כי הגוף לכשעצמו איננו אדם שיכול לומר. משמעות הדברים היא שהאדם עצמו הוא הנפש הבהמית המחיה את הגוף, והיא אומרת על הנפש האלקית ''שנתת בי''. כי אם בצדיקים, -

בהם, אין הנפש הבהמית - האדם עצמו; שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית - הוא האדם, -

שכן, כל חיותם באה מהנפש האלקית בלבד, גם הגוף חי מהנפש האלקית, וגופם נקרא "בשר אדם", -