פרק כח. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שאם נופלים במחשבתו של אדם הרהורי עבירה ותאוות - בשעה שהוא עסוק בעניניו הגשמיים - אל יפול רוחו מכך; אדרבה - עליו לשמוח, שהרי על-ידי השתלטותו על אותן מחשבות והסחת דעתו מהן, הוא מקיים מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כופה את ה"סטרא אחרא" תחת שלטון ה"קדושה", וגורם נחת רוח רב למעלה.

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה -

בשעה שהוא עסוק בעבודת ה' בתורה או בתפלה בכוונה -

וכאן הרי אין מקום ל"חשבון" שבפרק הקודם, שעליו להיות שמח על שהוא מקיים מצות לא-תעשה וכופה את ה"סטרא אחרא" - שהרי ההרהורים והמחשבות הרעות מפריעות לו, בשעה זו, לעבודת ה', אל ישית לב אליהן, -

למחשבות ולהרהורים הרעים, אלא יסיח דעתו מהן כרגע, -

מיד, וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה, כנודע, -

קיימת צורת עבודה של "העלאת המדה" מהמחשבה הזרה, שכן, כל מחשבה זרה מקורה במדה מסויימת בנפש הבהמית. למשל: מדת החסד מתבטאת במחשבה של תאוה; מדת היראה מעוררת יראה זרה שאין ליהודי להיות נזקק לה, וכדומה - וישנו סוג "עבודה" שבשעה שנופלת לו מחשבה זרה, יברר מאיזו מדה רעה נובעת אותה מחשבה, ויגביר בנפשו אותה מדה כפי שהיא בנפש האלקית, שעל ידי כך יעלה את המדה הרעה של הנפש הבהמית שהיא הסיבה לאותה מחשבה זרה, ובכך יעלה את המחשבה הזרה. למשל: אם המחשבה הזרה נובעת מתאוה - יגביר בנפשו את האהבה להקב"ה, דבר המשפיע על תאות הנפש הבהמית, וכדומה - רבנו הזקן אומר כאן שבל יהיה ה"בינוני" - אודותו מדובר כאן - שוטה, להתעסק בעבודה זו, כי לא נאמרו דברים ההם -

להעלות את המחשבות הזרות, אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם -

מחשבות זרות הנובעות ממדותיהם הם, כי אם משל אחרים, -

שכן, לצדיק אין מחשבות זרות עצמיות, מאחר שמדות נפשו הבהמית כבר נהפכו לקדושה. המחשבות הזרות, העלולות לעלות, אי פעם, במוחו, מקורן מהזולת, שנשמתו שייכת לאותו צדיק. ומחמת שלא כל אחד יכול לייעץ לעצמו ולמצוא בתוכו כוחות להתגבר על המדה הרעה - עליו להזדקק לעזרתו של הצדיק, אליו הוא מקושר. מתעוררות אז מחשבות זרות במחשבתו של הצדיק, שאצלו אלו הן רק אותיות של מחשבה, בלי כל זיקה למדה רעה מוחשית. ועל-ידי שהצדיק מכיר את המדה ממנה נובעת אותה מחשבה, ומגביר בתוכו אותה מדה כפי שהיא ב"קדושה" - הוא משפיע בכך על אותו יהודי, שיוכל להתגבר על המדה הרעה שלו, ואותה מדה שמן הנפש הבהמית - של הזולת - מתעלה, על-ידי הצדיק, ל"קדושה". הרי כל זה שייך לצדיק בלבד שאין בו מדות רעות כלל. אבל מי שנופל לו -

מחשבות זרות, משלו, -

מה''רע'' שלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי -

ממדותיו הרעות שמנפשו הבהמית - איך יעלהו -

את ה''רע'', למעלה, והוא עצמו מקושר למטה: -

לכן שטות היא ל''בינוני'' להתעסק ב''עבודה'' שאין לו כל שייכות אליה. אך אף-על-פי-כן, אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה, שצריך להיות בשמחה רבה, -

בשעה שהוא עובד את ה', אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה, בשומו אל לבו, כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי, -

מהנפש הבהמית שמן הקליפה, שמיקומה בחלל השמאלי שבלב, וממנה נובעות המחשבות הזרות, העושה -

המנהלת, מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו, ונודע דרך הנלחמים -

שמטרתו של כל לוחם, לנצח ואפילו להרוג את הנלחם נגדו, וכן הנאבקים יחד, -

שכל אחד מתכוון להפיל את השני - הרי הנוהג הוא: כשאחד מתגבר, -

ומראה את גבורתו, אזי השני מתאמץ להתגבר גם כן בכל מאמצי כחו, ולכן -

כך גם במלחמה שבין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל, -

שעל-ידי התפילה בכוונה, ברצונו להחליש ולנצח את הנפש הבהמית, אזי גם הקליפה -

של הנפש הבהמית, מתגברת כנגדה, -

כנגד הנפש האלקית, לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. -

בראות הנפש הבהמית את הנפש האלקית, מתגברת להתפלל בכוונה, היא משתדלת להפריע לנפש האלקית על-ידי מחשבות זרות, בכך היא רוצה לבלבל את כוונת המתפלל בתפילה, לפי זה, המחשבה הזרה מוכיחה, שהוא אכן מתפלל בכוונה; סימן יש בכך שהנפש הבהמית חשה שבתפילתו יש משום סכנה למעמדה, ולכן היא משתדלת להפר כוונה זו. - הרי, אדרבה - עובדה זו צריכה להוסיף בו אומץ בתפילתו בכוונה.

ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה - מכלל שאין תפלתם כלום, -

החושבים בטעות שנפילת המחשבה מוכיחה שאין תפילתם שווה כלום, משום שאילו התפלל כראוי ונכון - לא היו נופלים לו מחשבות זרות. -

ומאחר שאכן נופלות במוחו מחשבות זרות, הם מסיקים מכך, שתפילתם איננה מתוך כוונה, והאמת היה כדבריהם, אם היתה נפש אחת לבדה, היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. -

הדבר היה נכון, אילו היתה זו נפש אחת שעושה את כל האמור, אז היה במחשבות הזרות משום הוכחה, שה"מתפלל" אינו כפי שצריך להיות, שכן, אם הנפש היחידה הזו שקועה כל כולה בתפילה - אין מקום אז לשום מחשבות זרות, אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות, הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, -

הרי האמת היא שקיימות שתי נפשות שונות והן נלחמות ביניהן על השליטה במוחו של האדם, שיהיה ממולא בעניניה היא בלבד, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו -

במוח, ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה, וכל הרהורי תורה ויראת שמים -

נובעים, מנפש האלהית, -

ומאידך וכל מילי דעלמא -

כל המחשבות וההרהורים בעניני עולם נובעים מנפש הבהמית, -

הרי, שכוונת התפילה היא מהנפש האלקית, ואילו המחשבות הזרות הן מהנפש הבהמית, מכאן - שאין במחשבות הזרות משום הוכחה שאין התפילה כמו שצריכה להיות. ברם, אם כך, שהנפש האלקית היא היא העסוקה בכוונות התפילה - מה מפריע לה, מה שהנפש הבהמית מהרהרת במחשבות זרות?! - אומר על כך רבנו הזקן: רק שהאלהית מלובשת בה. -

הנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית, ולכן מבלבלות המחשבות הזרות של הנפש הבהמית, לנפש האלקית בכוונות התפילה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו ערל -

גוי, רשע, ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, -

ולהפריע לו בתפילתו. לולא היה בדעתו של הגוי לבלבל את היהודי, אלא רק לשאול אותו שאלה מסוימת - קיימת אז העצה, לענות לו על שאלתו, והוא יפסיק מלבלבלו בתפילתו. אך, מאחר שכוונתו של הרשע היא לבלבל את תפילתו, לא תועיל ההתדיינות אתו, שזאת עצתו בודאי, -

העצה הטובה למתפלל, היא, שלא להשיב לו מטוב ועד רע, -

שלא לענות לרשע מטוב עד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב: "אל תען כסיל כאולתו, פן תשוה לו גם אתה". כך -

כשנופלות במוחו מחשבות זרות, אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, -

אל יכנס לשום ויכוח ולמחשבות והרהורים כיצד לנצח את המחשבה הזרה, כי המתאבק עם מנוול - מתנוול גם כן; -

ולכן, אל יתעסק כלל עם המחשבה הזרה, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו, ויוסיף אומץ בכח כוונתו. -

בתפילתו. ואם יקשה לו להסירם -

את המחשבות הזרות, מדעתו, מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה - אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו, -

אם הוא עוסק אז בקטעי התפילה שאסור להפסיק בהם בדיבור, אלא יתפלל במחשבתו להשי''ת, לרחם עליו ברחמיו המרובים, כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו, וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך, להצילה מ"מים הזדונים", -

מהמחשבות הזרות שמן הנפש הבהמית, ולמענו יעשה, -

הקב''ה יעשה למען עצמו כביכול, כי חלק ה' ממש עמו: -

שכן, אם יתפלל שירחמו עליו - הוא עלול, לפעמים, לעורר על עצמו דינים חלילה: ישפטו אותו אם הוא זכאי שירחמו עליו, ואילו אם בקשתו היא "למענו", למען הקב"ה - מובן הדבר, שאין אז מקום לשפוט את ה"מתפלל" אם הוא זכאי לרחמנות. פירוש נוסף יש בכך: רבנו הזקן מבטיח, שהקב"ה אכן יעשה זאת למענו, וירחם עליו, שכן, הנשמה היא חלק מה'.