תניא

אך העצבות ממילי דשמיא -

העצבות הבאה עליו בגלל מצבו הרוחני שאינו כמו שצריך, צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה, -

עליו לחפש עצות איך להיפטר מעצבות זו. אין צריך לומר בשעת עבודה, -

אם העצבות באה עליו בשעה שהוא לומד או מתפלל, עליו בודאי לחפש עצות כיצד להיפטר ממנה, שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, -

שכן, עצבות, גם אם היא באה בגלל מעמדו ומצבו הרוחני, מפריעה בעבודת ה' שצריכה להיות בשמחה. אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, -

עיסוקו היום-יומי אינו בעבודת ה', בתורה וכדומה, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא -

בגלל עניניו הרוחניים, בשעת עסקיו -

בשעה שהוא מתעסק בעניניו הגשמיים - בידוע -

ברור הדבר, שהוא תחבולת היצר, -

המכניס אותו בעצבות כאילו בגלל ענינים רוחניים, וזאת כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום, כנודע, -

כי, טבע הנפש לחפש לעצמה "עונג", ולא להיות נתונה ברגש של עצבות, ולכן משתדל היצר-הרע להכניס בבני ישראל נמיכות רוח, ולו בגלל ענינים רוחניים, כדי שלאחר מכן יוכל למשוך אותם לתאוות. שאם לא כן, -

אם אין כאן השפעת היצר-הרע, מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. -

שכן, עצבות אמיתית היא התבטאות הבאה מחמת אהבת ה' ויראת ה': האהבה והפחד מהקב"ה מביאות את האדם לשברון רוח בגלל מצבו הרוחני, דבר המרחק אותו מהקב"ה. שברון רוח כזה בא לאדם כשהוא עוסק בענינים רוחניים, כשהאהבה והיראה באות אצלו לידי התבטאות, ולא בשעה שהוא עסוק בענינים גשמיים. הרי שהעצבות האמורה איננה אמיתית, כי אם תחבולת היצר-הרע - ועליו להיפטר ממנה. והנה, בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה -

בשעה שהוא עוסק בתלמוד תורה או בתפלה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה -

אלא כשהוא עסוק בענינים גשמיים, זאת ישים אל לבו: כי אין הזמן גרמא -

אין הזמן מתאים, כעת לעצבות אמיתית, אפילו -

לא, לדאגת עונות חמורים חס ושלום, רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת, להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית, -

וכפי שיוסבר להלן, מרירות היא רגש האוצרת בקרבה ''חיות'', ולא עצבון סתם; וכמבואר עת זו במקום אחר. ושם נתבאר גם כן, כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם - אזי יסיר העצב מלבו לגמרי, ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח. -

באדם קיים הבדל: אם חוטאים נגדו פעם אחת או פעמיים - בקל ימחול על כך, ואילו אם חוטאים נגדו הרבה פעמים - קשה לו למחול. אבל, הקב"ה הוא "רב לסלוח" והוא מוחל וסולח גם אם האדם חוטא נגדו הרבה פעמים. אמונה זו ובטחון זה שהקב"ה מחל לו - יוצרים באדם את רגש השמחה והחדוה: וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב, כנזכר לעיל: -

שמעלת העצבות, היא זו בלבד, שאחריה מגיעים לשמחה גדולה יותר; הרי, שגם בזמנים הקבועים, ובאופן של עצבות אמיתית - עליו להשתדל לצאת מיד מאותה עצבות, ולהגיע לשמחה אמיתית.

בהקשר למה שלמדנו בפרק זה, אודות ה"שמחים ביסורים", אלה שמקבלים את היסורים מתוך שמחה - מן הראוי להוסיף סיפור קצר, מהמגיד ממזריטש עם הרבי רבי זושא, זכותם תגן עלינו:

יהודי אחד בא אל המגיד ממזריטש ובקשת עצה בפיו, כיצד לקבל יסורים באהבה ובשמחה. הפנה אותו המגיד ממזריטש אל תלמידו הצדיק רבי זושא מאניפאלי.

כשאותו יהודי שאל ובקש עצתו של רבי זושא, הסתכל עליו רבי זושא בתמיהה ואמר לו: אצלי אתה שואל, איך לקבל יסורים באהבה? - כיצד אני יכול לדעת זאת, כשאף פעם בחיי לא סבלתי יסורים...

תשובה זו ענה רבי זושא, בשעה שעברו עליו יסורים רבים.

ואכן, לכך באמת התכוון המגיד ממזריטש בשלחו את היהודי אל רבי זושא: רבי זושא היה כל כך שמח ביסורים, שמלכתחילה לא הרגיש שאלה הם יסורים, הוא הרגיש רק ב"טוב" שבהם. ולכן אמר שמימיו לא סבל יסורים.