תניא

פרק כד. בפרקים הקודמים, הסביר רבנו הזקן, איך "קרוב מאד" לקיים תורה ומצוות "בלבבך", מתוך אהבת ה' ויראת ה', באמצעות האהבה המסותרת שבתוך כל אחד מישראל להקב"ה. אך, כדי להבין, כיצד אפשר על-ידי האהבה המסותרת לקיים כל המצוות, ולהימנע מעבירות - הסביר רבנו הזקן שייכותן של כל מצוות-העשה ל"אנכי ה' אלקיך", ושל כל מצוות-הלא-תעשה ל"לא יהי' לך"; משמעותה של "אחדות ה'" היא לא רק שהקב"ה הוא אלוקה אחד, אלא שהוא יחיד ובלעדו הכל אין ואפס, שכן, הכל בטל בתכלית אל הקב"ה.

רבנו הזקן הסביר ש"עבודה זרה" אין פירושה דוקא לכפור חלילה בהקב"ה, אלא גם כשאדם מחשיב את עצמו ל"מציאות" ונפרד מקדושתו של הקב"ה - הרי גם זה "עבודה זרה".

לאחר מכן הסביר רבנו הזקן, שפנימיות הרצון העליון מאירה בהתגלות במצוות, ויהודי בשעה שמקיים מצוות, גם הוא מתאחד עם הקב"ה. ייחודו של יהודי עם הקב"ה בשעה שהוא לומד תורה, הוא למעלה מאשר ייחודו אתו בשעה שהוא מקיים מצוות.

בפרק כ"ד, אותו אנו מתחילים ללמוד, יוסבר, שכשיהודי עובר עבירה, דבר שהוא ההיפך ממצוה, היפך מרצונו של הקב"ה, נפרדות אז נפשו וכוחותיה מהקב"ה, יותר מאשר היפרדותן של ה"קליפה" וה"סטרא אחרא" הנקראות "עבודה זרה" ו"אלקים אחרים".

וזה לעומת זה, -

כשם שלכל ענין של קדושה, יש לעומתו דבר הפכי בקליפה - כך יש גם דבר הפכי כנגד לימוד התורה וקיום המצוות, שעל-ידן מתאחדים עם הקב''ה. ה''לעומת זה'' של תורה ומצוות, היא: הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא -

שלוש מאות ששים וחמש מצוות ה''לא תעשה'', שהתורה אסרה לעשותן, וכל איסורי דרבנן, -

כל האיסורים שאסרו החכמים, מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש -

ההיפך מרצונו וחכמתו של הקב''ה, לפיהם אסור לעשות דברים אלה, הם -

כל הדברים האסורים הללו, נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש, כמו הסטרא אחרא והקלייפה הנקראת "עבודה זרה" ו"אלהים אחרים", מחמת הסתר פנים של רצון העליון, כנזכר לעיל. -

שהן מקבלות השפעה מבחינת אחוריים - ולכן הן נקראות אלקים אחרים. וכן -

כמו שזה בעבירות עצמן, כך גם ג' לבושי הנפש -

הבהמית, שמקליפת נוגה שבישראל, שהם מחשבה דבור ומעשה, המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן, -

לחשוב, לדבר ולעשות את הדברים שהתורה והחכמים אסרו אותם; וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה -

שהנפש הבהמית היא זו שעושה את העבירות באמצעות לבושיה: מחשבה, דיבור או מעשה, כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו, הנקרא "עבודה זרה". -

ממנה הם מקבלים ''חיות'' בשעת עשיית העבירות. ולא עוד, -

שהנפש ולבושיה מאוחדים עם ה''סטרא אחרא'' וממילא הם בדרגה אחת אתה, אלא -

יתירה מזו: שבטלים וטפלים אליה, וגרועים ופחותים ממנה מאד, כי היא -

ה''סטרא אחרא'' וה''קליפה'', אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו, לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך-הוא חס ושלום, -

אלא, כל שהיא עושה, הוא בשליחותו של הקב''ה. הרי, שהקליפות שאינן לבושות בגוף, אינן יכולות להמרות את רצונו של הקב''ה; נפש האדם בלבד, בהיותה לבושה בגוף - יכולה לעשות דבר שהוא נגד רצונו של הקב''ה, ובכך היא למטה מהקליפות, וכמאמר בלעם: -

כמו שאמר בלעם: "לא אוכל לעבור את פי ה' וגו". -

אף שבלעם היה קליפה מלובשת בגוף - אלא שהוא אמר זאת, מצד הקליפה הרוחנית שהתלבשה בו במיוחד בשעה שהיה צריך לקבל את הנבואה שלו ואת הכוח שהקללות שלו יפעלו פעולתן. מבחינת קליפה רוחנית זו - לא היה יכול להמרות ציוויו של הקב''ה. ואף שנקרא -

הקליפות האמורות, "עבודה זרה" -

כך שהן מייצגות את הכפירה בהקב''ה, הא קרו ליה

- אך הן הרי קוראות להקב''ה: "אלהא דאלהיא", -

אלוקה האלוקים, כלומר, שאין הן כופרות לגמרי בהקב''ה, ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, -

לעשות דבר שכנגד רצונו של הקב''ה - וכל כך למה? כי יודעים ומשיגים שהוא -

רצונו של הקב''ה, חיותם וקיומם, שיונקים מבחינת "אחוריים דאחוריים" של רצון העליון ברוך-הוא המקיף עליהם, אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם -

שיוכלו להחשיב עצמן -

ל''מציאות'' של אלהות, והרי זו כפירה באחדותו. -

של הקב''ה. ההחשבה העצמית ל''מציאות'', יש בה משום כפירה באחדותו של הקב''ה, אבל מכל מקום, -

הקליפות והסטרא אחרא, אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר לא הוא, אלא דקרו ליה -

להקב''ה, "אלהא דאלהיא", דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך, -

הקליפות והסטרא אחרא מכירות, שחיותן וקיומן, בא להן מרצונו של הקב''ה. ולכן -

מחמת ידיעתן, ש''חיותן'' בא להן מרצון הקב''ה, אינן עוברין רצונו יתברך לעולם. ואם כן, -

שאין הקליפות עוברות אף פעם על רצונו של הקב''ה, הרי האדם העובר על רצונו יתברך, הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה, הנקראת "עבודה זרה" ו"אלהים אחרים", -

בכך שהוא עובר על רצונו של הקב''ה, ואילו הקליפה והסטרא אחרא אינן עוברות על רצונו של הקב''ה, והוא -

בעל העבירה, בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקדוש-ברוך-הוא יותר ממנה, -

מהקליפה, וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה חס ושלום. וכמו שכתוב בעץ חיים שער מב סוף פרק ד, שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו', -

''שמרים'' - הם החומר הגס ביותר המופרש מהיין - ובעניננו: ה''רע'' שבעולם-הזה הוא הגס ביותר בקליפות עצמן, והוא תכלית הברור וכו', -

אחרי בירור והעלאת ניצוצות הטוב הנמצאים בקליפות - שורד הגס והגרוע ביותר מהקליפות - והוא ה''רע'' של עולמנו החומרי. ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו וכו': -