פרק כו.בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, איך ''קרוב הדבר מאד'' לכל יהודי, לקיי תורה ומצוות באהבת ה' וביראת ה' - כשהן נוצרות על-ידי התבוננות בגדולתו של הקב''ה, או על-ידי האהבה המסותרת שבכל אחד מישראל להקב''ה, הכוללת בתוכה גם את ענין היראה.

בפרקים הבאים יסביר רבנו הזקן, וישיא עצות, כיצד להרחיק את כל הדברים המפריעים לעבודת ה', כמו ''עצבות'' ו''טמטום הלב'', שבגללם אין הלב מסוגל לקלוט את רגשות האהבה והיראה.

ברם, כגון דא צריך לאודעי כלל גדול: -

בדבר כגון זה, צריך להודיע כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא -

מתאבק, בעצלות וכבדות, ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחבירו -

בכל זאת, מפני שהוא נתון בתנועה של עצלות ורשלנות - לא יעורר את כוחותיו, וינוצח בקלות על-ידי החלש ממנו. ככה ממש בנצחון היצר, -

שלמרות, שהיצר הטוב חזק מהיצר הרע, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, ''מעט אור דוחה הרבה מן החושך'', ונוסף על כך גם ''הקב''ה עוזרו'', בכל זאת אי אפשר לנצחו -

את היצר הרע, בעצלות וכבדות -

כשנתונים בתנועה של עצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם -

אפשר לנצח את היצר הרע כשלוחמים נגדו בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שכתוב: "בכל עצב יהיה מותר", פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה -

מהעצבות - הרי שגם בעצבות יש מן הטוב? - עונה על כך רבנו הזקן: הנה אדרבה, מלשון זה - ''יהיה מותר'', משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון. והיינו, -

שמה''עצב'' תבוא השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה -

השמחה הבאה, אחר העצב האמיתי -

עצבות שיש לה סיבה אמיתית, לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, -

כלומר: מעלתה האמיתית של העצבות היא השמחה הבאה אחרי שברון לבו, בעתים מזומנות, בגלל חטאיו. שעל ידי זה -

על-ידי שברון לבו, נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל -

מחיצת הברזל הנוצרת על-ידי חטאיו, המפסקת בינו לאביו שבשמים, כמו שכתוב בזהר על פסוק: "רוח נשברה, לב נשבר וגו'", -

כיצד מגיעים ל"רוח נשברה" - כיצד נשברת רוחה של ה"סטרא אחרא"? - על-ידי "לב נשבר", ומאחר שעל-ידי מרירות אמיתית ולב נשבר, נשברת רוח הטומאה, ונעלמת מחיצת הברזל שבינו לבין הקב"ה - משום כך דוקא, באפשרותו להגיע, לאחר מכן, לשמחה אמיתית - ובלשון ה"תניא": ואזי יקוים בו רישיה דקרא: -

מה שכתוב כמה פסוקים לפני הפסוק ''זבחי אלקים רוח נשברה'': "תשמיעני ששון ושמחה וגו', השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה וגו'". -

שמחה זו אליה הוא מגיע אחרי ה''עצב האמיתי'' - בה טמונה המעלה, אבל לא בעצבות עצמה. וזהו טעם הפשוט -

נוסף על הטעמים שעל פי הסוד, לתיקון האר"י ז"ל, לומר מזמור זה -

פרק נ''א שבתהלים, בו מצויים הפסוקים האמורים, אחר תיקון חצות קודם הלימוד, -

שלומדים אחרי תיקון חצות: כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב; -

של תיקון חצות; שיש לשמחה זו -

הבאה אחרי ה''עצב'', יתרון, -

לגבי השמחה שאין לפניה, ''עצב'', כיתרון האור הבא מן החשך דוקא, כמו שכתוב בזהר על פסוק: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו'", עיין שם, ודי למבין. -

שואל ה"זוהר" על פסוק זה: האם רק שלמה ראה זאת? מי לא רואה את זה? - וה"זוהר" מסביר: מאחר שעל-ידי האור המאיר אחרי החושך, מרגישים את היתרון שבאור - שכן, בלעדי החושך, לא יודעים את ערכו המיוחד ויקרותו של האור - כך מיתווסף יתרון בחכמה, על-ידי ה"סכלות" וה"שטות". שמחה זו שמגיעים אליה אחרי "עצב" אמיתי - היא היא היתרון הבא מן ה"עצב". ואילו ה"עצב" עצמו יש בו משום הפרעה לעבודת ה'. ומקרא מלא דבר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'", -

מגיע על כך העונש המפורט בפסוק, ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה: -

האריז"ל מפרש משמעות פסוק זה: גם כשאדם עובד את ה', אלא שחסרה בעבודתו השמחה והחדוה, מגיעים על כך העונשים החמורים המנויים בפסוק. הרי, שלעבודת ה' מתוך שמחה דוקא יש חשיבות מיוחדת, ואילו העצבות, שהיא היפך השמחה, יש בה משום הפרעה לעבודת ה'. ומאחר שישנם ענינים גשמיים, או ענינים רוחניים, הגורמים דאגות לאדם, ומביאים אותו לעצבות, תוסברנה להלן העצות שישנן כיצד להינצל מביטויי העצבות השונים.