הקדמת המלקט רבנו הזקן, בגודל ענוותנותו, קורא לספר ה''תניא'' - ''לקוטי אמרים'', אוסף, ''מפי ספרים ומפי סופרים'', של ענינים, ואת הקדמתו זו הוא מציין כ''הקדמת המלקט''. והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, - אל כל החסידים, ישמרם צורם ויחזקם:

אליכם אישים אקרא, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', וישמע אליכם אלקים למגדול ועד קטן, - מגדולי בעלי המדריגה בעבודת ה', עד לאלה שהם נחותים במדריגה, כל אנשי שלומנו דמדינתינו וסמוכות שלה, איש על מקומו יבוא לשלום וחיים עד העולם נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון:

הנה מודעת זאת, כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנשי שלומנו לאמר, - ידוע שרגיל בפי אנשי שלומינו לומר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים, - שהקריאה בעניני מוסר והתעוררות מתוך ספרים, שנכתבו בשביל כולם, איננה מביאה אותה תועלת, כפי שזה כאשר שומעים אותם ענינים באופן אישי מפיו של המדבר.

שהקורא - בספרים, קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור - השורה בספרים, לעינים ומרפא לנפש. - אך, מפני ששכלו מבולבל והוא ממשש באפילה בענינים של עבודת ה', אין הוא רואה את האור שיכול וצריך להביא מרפא לנפשו. להלן מסביר רבנו הזקן, שספרי המוסר חלוקים בשני סוגים: א) ספרים הבנוים על פי שכל אנושי, שהשכל האנושי מכתיב את עניני המוסר והמדות. וברי הדבר שאין ספרים אלה שווים לכל אחד, שהרי בני אדם אינם שווים בדעתם ובשכלם, ולכן אפשרי הדבר שאותו ענין ישפיע על אחד התעוררות והתפעלות ובשני - לא. ב) ספרים הבנויים על מדרשי רז"ל, שבהיותם ענינים של תורה, יש להם שייכות ל כל אחד מישראל, וממילא יש בהם ענין (או ענינים) שיש לו שייכות מיוחדת אליו, שיהיה ביכולתו להתפעל ולהתעורר. ברם, רבנו הזקן מסביר, שגם בספרים אלה (מהסוג השני) לא כל אחד זוכה להכיר את מקומו הפרטי, ולקלוט את מה שיש לו שייכות מיוחדת אליו.

ובלשון רבנו הזקן: ובר מן דין, - וחוץ מזה, שבגלל הבלבול בשכלו וכדומה, אין ביכולתו לראות את ה''אור כי טוב'' בספרים, הנה ספרי היראה - ספרי המוסר, הבנויים על פי שכל אנושי בוודאי אינן שוין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו,

וכמו שאמרו רז''ל גבי - בקשר ל ברכת חכם הרזים על ששים ריבוא מישראל, - בשעה שרואים שש מאות אלף מישראל, יש לברך "ברוך חכם הרזים" - מברכים את הקב"ה שהוא החכם שיודע סודותיהם של כל שש מאות האלף, שאין דעותיהם - והבנתם ורגשותיהם, דומות זו לזו וכו',

וכמו שכתב הרמב"ן ז''ל במלחמות שם בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו - שהוא היה "איש אשר רוח בו", - ומפרש ה''ספרי'' שהכוונה ב''רוח בו'' היא: שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'.

אלא אפילו בספרי היראה - ספרי המוסר, אשר יסודותם בהררי קדש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו - של הקב''ה, על לשונם - ועליהם בנויים ספרי מוסר אלה, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, - התורה והקב''ה הם דבר אחד; וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ - של קל שבקלים ופחותי הערך שבעמינו בני ישראל כולהו מתקשראן באוריתא, - כל אלה מתקשרים בתורה, ואוריתא היא המקשרת אותן להקב"ה כנודע בזהר הקדוש, - והתורה הרי כבר כוללת בתוכה מה שנוגע לשכלו ולדעתו של כל אחד מישראל - הרי זה דרך כללות לכללות ישראל. - מכל מקום הרי דבר זה הוא ענין כללי המופנה לכלל כולו. ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה, - בתורה, הרי שבתורה ישנם לא רק הענינים של כלל ישראל, אלא של כל אחד מישראל במיוחד, וספרי המוסר הבנויים על מדרשי רז"ל שבתורה, כוללים בתוכם גם הענינים הפרטיים הנוגעים לכל יהודי לחוד? - הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה: - לדעת איך ללמוד את ההוראות בעבודת ה' ועניני התעוררות הנוגעים אליו בפרט.

והנה, אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, - שאחד אומר ההיפך מהשני - זה אוסר וזה מתיר וכדומה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים לשון רבים - לא אלקה חי, אלא אלקים חיים שהוא לשון רבים, על שם מקור החיים לנשמות ישראל הנחלקות - נשמות ישראל, וממילא כך הדבר גם במקורם, דרך כלל לשלשה קוין, ימין ושמאל ואמצע, שהם - שלשה קוים אלה, הם: חסד - קו הימין, וגבורה - קו השמאל, וכו', - כלומר, תפארת שהיא הקו האמצעי. ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' - להתיר את הדבר כדי שיוכל לעלות לקדושה, שהוא ענין של חסד; ואותו דבר בנשמות ששרשן ממדת הגבורה וכו', כנודע, - כפי שרבנו הזקן מבאר בפרוטרוט ב"אגרת הקדש" סימן יג, שלכן בית שמאי לרוב מחמירים, מפני ששורשם ממדת הגבורה, ובית הלל מקילים ברוב המקרים, מפני ששורשם ממדת החסד; אלא, היות שבקדושה הכל בהתכללות, כך שחסד כוללת בתוכה גם גבורה, וגבורה כוללת בתוכה גם חסד, לכן ישנם מקרים בהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים. - הרי אם כך הדבר בענינים של נגלה דתורה, שאפשר הדבר שתהיה מחלוקת "מן הקצה אל הקצה" בהסקת מסקנת פסק ההלכה מהתורה - וכל שכן וקל וחומר - בהענינים שהם בהנסתרות לה' אלהינו דאינון דחילו ורחימו - שהם יראה ואהבה, דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה - המתבטאים במוחו ולבו של כל אחד ואחד לפי שיעורו, לפום מה דמשער בליביה, - לפי מה שהוא משער בלבו, ופותח ''שער'' בלבו, דרכו תאיר ההשגה שבמוח בלבו. כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק נודע בשערים בעלה וגו': -

הזוהר מפרש ש"בעלה" היינו הקב"ה, הבעל של כנסת ישראל, והוא "נודע אתיידע ואתדבק", - הוא נעשה ידוע ומתדבקים בו; "בשערים", לפי מה שמשערים ("בשערים" מלשון השערה) בשכל ובהשגה ולפי השער ("בשערים" מלשון שער) שפותחים בלב כדי לקלוט את ההשגה מהמוח. על כל פנים מתברר מדברי הזוהר הקדוש, שהענינים של אהבה ויראה, של דביקות בהקב"ה, הם בכל אחד לפי שיעורו הפרטי (זהו פירוש שלישי בזוהר שם: "שערים" מלשון שיעור) - וכשמדובר על עניני יראת ה' ואהבת ה', מוצדקת לכאורה ההתבטאות בין החסידים (אנ"ש) ש"אינה דומה שמיעה לראיה", שאינו דומה מה ששומעים מהרבי דברי התעוררות והדרכות בעבודת ה' למה שרואים וקוראים בספרים - ואילו רבנו הזקן מכניס כאן בספר (בספר ה"תניא") הוראות והדרכות בעבודה הפנימית של אהבת ה' ויראת ה'? מסביר, אבל, רבנו הזקן להלן, שמדובר כאן ב"יודעיי ומכיריי", באלה שידעו והכירו את רבנו הזקן, אלה שהיו שואלים אותו ב"יחידות" עצות בעניני עבודת ה'; חסידים מפרשים, שהכוונה היא גם כן על אלה שרבנו הזקן יודע אותם ומכיר אותם, ובכך נכללות כל הנשמות שלמדו, לומדות ותלמדנה את ספר ה''תניא'' - את כל אלה ידע והכיר רבנו הזקן, ובשבילם כתב בספר זה עצות והוראות בעבודת ה', כאילו נכנסו הם כולם אליו ל''יחידות''; וכפי שהרבי הרש''ב נשמתו עדן אומר: לימוד התניא משמעו לדבר עם רבנו הזקן.