תניא

"הוכח תוכיח את עמיתך" -

אומרים על כך חכמינו ז"ל: "אפלו מאה פעמים". -

למרות שכבר הוכיחו פעם ועוד פעם - יעשו זאת אפילו מאה פעמים. ולזאת, -

אומר רבנו הזקן, לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד -

למרות שרבנו הזקן כבר עורר והוכיח על כך, בקול ענות חלושה: -

מצד העגמת נפש שבענין, במטותא מניכו, ברחמין נפישין, -

הריני מבקש מכם ברחמים רבים, חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב - זו תפלה בכונה, להתחיל -

התפלה, כולם יחד כאחד מילה במילה, ולא זה בכה וזה בכה, וזה דומם וזה משיח שיחה בטלה, ה' ישמרנו. ועקר הסיבה וגרמא בנזקין -

וגורם הנזק, מה שלא מתפללים כולם יחד כפי שצריך להיות, הוא מהיורדים לפני התיבה, -

לפני ה"עמוד", שהוא -

הירידה לפני ה"תיבה", הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו, החוטף אפרתי, או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו'. -

לגשת לפני ה"עמוד", ובמילא ניגש מי שאינו מתאים לכך. ואי לזאת, -

ולכן, זאת העצה היעוצה, ותקנה קבועה חק ולא יעבר עוד חס ושלום, דהינו לבחור אנשים קבועים הראויים לזה -

להתפלל לפני ה"עמוד", על פי הגורל, או ברצוי רוב המנין, -

שירצו שאלה או אלה יתפללו לפני ה"עמוד". ומי הם הראויים לכך? דהיינו -

אלה, שמתפללים מילה במילה בדרך המיצוע בקול רם, ולא מאריכים -

בתפלה, יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים חס ושלום. -

את התפלה. ועליהם מטל חובה לירד לפני התבה, כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו, ולאסף אליו סביב סמוך -

לבעל התפלה, כל המתפללים בקול קצת על כל פנים, ולא -

אלה שמתפללים בלחש ולא -

אלה ש- חוטפים חס ושלום, וכמבאר בתקנות ישנות בכמה עיירות, -

שנקבע בהן כך. ועתה -

אומר רבנו הזקן, באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן, בל ימוטו עוד לעולם חס ושלום, ( בכתב יד: גואלד גואלד), -

כך היה כתוב בכתב יד רבנו הזקן, באידיש "גוואלד גוואלד", עד מתי יהיה זה לנו למוקש, -

שלא להתפלל בכוונה כפי שצריך להיות, ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו, וינחמנו בכפלים לתושיה, ויטהר לבנו לעבדו באמת, חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה'. גם -

לקבוע, לגמר כל הש"ס בכל שנה ושנה, ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על פי הגורל או ברצון, -

איזו מסכת ברצונו ללמוד במשך השנה, ועיר שיש בה מניינים הרבה - יגמרו -

לימוד כל הש"ס, בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל -

ואין בו מספיק אנשים לחלק כל הש"ס, יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול, בבל ישנה, חוק ולא יעבר. -

שמוכרחים לסיים כל הש"ס במשך השנה. וכל אחד ואחד מהלומדים הנ"ל -

שלומדים מסכת מהש"ס כפי שחולק, יגמור לעצמו -

לומר בכל שבוע ה"תמניא אפי" שבתהילים -

פרק קיט. -

בו כל אות היא התחלה של שמונה פסוקים המתחילים באותה אות; שמונה פסוקים בהתחלת האות אל"ף וכך באות בי"ת עד תי"ו. לכאורה: איזו שייכות יש באמירת תהלים ללימוד הש"ס? - אומר על כך הרבי הקודם נשמתו עדן בשיחה קדושה, שמכאן רואים, מתי לימוד הש"ס הוא בשלימות? - כאשר יחד עם הלימוד ישנה אמירת תהלים, ולאמירת תהלים צריכים ללימוד הש"ס. ולהיות מחמת חלישות הדור אין כוח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו, -

כנזכר ב"אגרת התשובה" מספר הצומות שספרי המוסר קבעו לצום על כל חטא - כדי להיות לרצון להקדוש ברוך הוא (אחרי התשובה) כמו לפני החטא, לזאת עצה היעוצה כמאמר רז"ל: כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עונותיו - "כהלכתו" דיקא, -

המלה "כהלכתו" היא כאן בדיוק, שכדי להיות שומר שבת כהלכתו - מן ההכרח שתהיה ידיעת הלכות שבת. לכן ומטל על כל אחד ואחד -

חובה, להיות בקי ב"הלכתא רבתי לשבתא". -

בהלכה הגדולה של שבת, בהתאם ללשון הגמרא בנוגע שצריך למשמש בבגדיו בערב שבת עם חשיכה כדי להישמר מאיסור בשבת. כלומר, ישנן הלכות בהלכות שבת שאינן מורות מה הוא איסור - כי אם גם איך להישמר מאיסור. וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטלה חס ושלום. -

בשבת. בהיות מודעת זאת -

ידוע הדבר ליודעי חן, -

יודעי ח כמה נ סתרה, תורת הקבלה, כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, -

הפנימיות והרוחניות של המצוה, והחיצוניות והפעולה הגשמית של המצוה, וחיצוניות -

של המצוה, מהשבת היא שביתה מעשיה גשמיית, כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים, ופנימית -

מצות השבת היא הכונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה -

להתפלל וללמוד בכוונה, לדבקה בה' אחד, כמו שכתוב: "שבת לה' אלקיך", -

שענין השביתה שהיא עליה, כפי שזה באדם בשעה שנח ממלאכה, עולה אז הכוח, שהיה מלובש במלאכה - למקורו בנפש, כך הוא ענין השביתה של שבת, התעלות הנפש (שהיתה עסוקה בימי החול ב"עובדין דחול", בעניני חולין) הנפש עולה ל"ה' אלקיך", ה' אחד. וזו -

פנימיות השבת, היא בחינת "זכור", -

שני ענינים בשבת "זכור" ו"שמור": "זכור את יום השבת לקדשו", ו"שמור את יום השבת לקדשו", הרי ענין הכוונה והתעלות נפש היהודי בשבת, בתפלה ובתורה - הן הבחינה של "זכור", ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים, -

"שמור" בחיצוניות הוא השמירה ממלאכה ועשיה, ו"שמור" בפנימיות הוא השמירה והמנוחה מדיבורים בענינים גשמיים, כי זה לעמת זה כו': -