והנה, שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה, אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה, -

והלבוש הוא, כרגיל, למטה במדריגה מהאדם הלובש את הלבוש, עם כל זה, גבהה וגדלה מעלתם -

של לבושי התורה והמצוות, לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן, כמו שכתוב בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, -

כמו שכתוב ב''זוהר'' שהתורה והקב''ה הם דבר אחד, פירוש: דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד, -

כלומר, כיצד התורה היא דבר אחד עם הקב"ה? - מפני שתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה (ההבנה שבתורה מייצגת את חכמתו ושכלו של הקב"ה, ופסק ההלכה, איך יהיה הדין, כשר או פסול, טמא או טהור, מייצג את רצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו - הם דבר אחד. כי, הוא היודע והוא המדע וכו' כמו שנתבאר לעיל בשם הרמב"ם. -

כל האספקטים השונים של ההבנה האנושית, הם לגבי הקב"ה אותו ''הוא'' אחד ויחיד - זה הכל הקב"ה עצמו. מכאן, שהתורה שהיא הבנתו של הקב"ה היא דבר (עצם) אחד עם הקב"ה עצמו, וכשיהודי מבין ומתאחד עם חכמתו והבנתו של הקב"ה, הוא ממילא מתאחד עם הקב"ה עצמו. מובן, הרי, שלבושי המחשבה והדיבור בתורה ובקיום המצוות, כיון שהם מאוחדים עם הקב"ה, הרי הם למעלה במדריגה מהנפש עצמה. ברם, נשאלת השאלה: כיצד אנו אומרים שעל-ידי הבנת התורה "לוקחים" את חכמתו ורצונו של הקב"ה - בשעה שחכמתו של הקב"ה (כמו שהקב"ה עצמו) היא למעלה באין ערוך מהבנתו המוגבלת של האדם? - וכך מסביר ה"תניא" את הדברים? ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, -

שום מחשבה אינה מסוגלת ''לתפוס'' (להשיג) את הקב''ה, וכן ברצונו וחכמתו, -

שום מחשבה אינה מסוגלת ''לתפוס'' גם את רצונו וחכמתו של הקב''ה, כדכתיב: "אין חקר לתבונתו", -

ואין ביכולת שום חקירה להגיע להבנתו של הקב''ה, וכתיב: "החקר אלוקה תמצא" וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" -

ממילא אין ביכולת מחשבות ורעיונות אנושיים להשיג את מחשבותיו של הקב"ה - כיצד איפוא, אומרים כאן, שעל-ידי הבנת התורה מבינים את חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהם למעלה לגמרי מהשכל האנושי? מסביר ה''תניא'' להלן, שאם כי חכמתו ורצונו של הקב''ה הם, אכן, למעלה לגמרי מההבנה האנושית, צמצם, אבל, הקב''ה את רצונו וחכמתו, ''הורידם'' והלבישם בענינים גשמיים של תורה ומצוות - וזאת כדי שהשכל האנושי יוכל על-ידי-כך להשיגם ולהתאחד עם הקב''ה. הנה על זה אמרו: -

חכמינו זכרונם לברכה, במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה - שם אתה מוצא ענוותנותו", -

על-ידי ''עניוותו'' וירידתו של הקב''ה, יש לנו גישה ויכולים אנו להתקשר בגדולתו של הקב''ה, וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן, -

בכל מצוה ישנו רצונו של הקב''ה שיהודי יקיים אותה, ובכל הלכה של תורה ישנם חכמתו ורצונו של הקב''ה, ההבנה של ההלכה (חכמתו), ופסק הדין (רצונו), ובצירופי אותיות תנ"ך, -

במלים ובאותיות התנ''ך ישנם רצונו וחכמתו של הקב''ה. ולכן, כשיהודי אומר מלות ואותיות התנ''ך, כשהוא אומר תהלים או פסוקי תנ''ך, גם כשאינו מבין את הרעיון הגלום באותן אותיות - הוא מקיים מצות הדיבור בתורה. שכן, באותיות עצמן ובצירופן למלים, גלומה קדושה - חכמתו ורצונו של הקב''ה, ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, -

שעל אותיות ומלות התנ''ך, בכולן צמצם והלביש הקב''ה את רצונו וחכמתו, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה, -

כדי שכל נשמה, לאו דוקא מדריגת הנשמה שהיא הנעלית בין שלשת הבחינות: נפש, רוח ונשמה, אלא גם רוח או נפש שבגוף האדם, תוכלנה להשיג את חכמתו ורצונו של הקב''ה בדעתה ובהבנתה, ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, -

ולקיים את התורה והמצוות שהן חכמתו ורצונו של הקב''ה, על-ידי מעשה, דיבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותי' בשלשה לבושים אלו. -

על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות תתלבש הנשמה, הנפש והרוח, בכל עשר בחינותיהן ושלשת לבושיהן: מחשבה, דיבור ומעשה. מכאן, ששלשה לבושי הנשמה: מחשבה, דיבור ומעשה בתורה ומצוות, הם למעלה בהרבה מהנשמה עצמה, והם מביאים להתעלות הנשמה בכך שהיא מתאחדת, על-ידם, בחכמתו ורצונו של הקב''ה, ועל-ידי-כך בהקב''ה עצמו.