לא באגרת זו, סימן ל"א, מסביר רבנו הזקן, עד כמה נוגע למעלה (כביכול) ענין האהבה והאחדות בין יהודי אחד למשנהו, עד שכשהן חסרות חס ושלום ושורר פירוד הלבבות בין יהודי אחד למשנהו - מתהווה חולי כביכול בשכינה, שכן, כפי שיסביר, משולים השכינה ללב ויהודים לאברים, וקלקול באברים המשבש מהלך הדם כראוי - מביא רחמנא ליצלן למחלה באדם, וכך כביכול למעלה.

נודע בשערים -

בהם ידועים ענינים אלה, - שלא כבאגרת הקודמת, בה משתמש רבנו הזקן בלשון "מודעת זאת" (בלי הוספת המלה "בשערים"), שכן שם מדובר אודות מאמר חכמינו ז"ל הידוע לכל, ואילו כאן מדובר בענין הלקוח מ"תיקוני זהר", מה שכתוב בתקונים, דשכינתא איהי מרעא בגלותא כביכול. -

שהשכינה חולה (כביכול) בגלות. פרוש, -

איזה קשר יש חס ושלום בין חולי לשכינה? על דרך משל, כמו חלי הגוף, המבדיל בין קדש וכו', -

לחול, כך להבדיל בין מחלה בגוף לבין ענין הנקרא "מחלה" בשכינה, שסבת החלי והבריאות היא התפשטות והלוך החיות מהלב אל כל האברים, המלבשת -

החיות הבאה מהלב, מלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים, -

שהרי הדם נקרא "דם הנפש", וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם -

הוספת כ"ק רבינו: והרוח חיים מלובש בו כדלקמן, תוך תוך כל האברים והגידים המבלעים בהם, -

באברים, וחוזר אל הלב. -

רוח החיים והדם חוזרים מכל האברים אל הלב, ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו, תמידי כסדרו המסדר לו מ -

הקדוש ברוך הוא, חיי החיים ברוך-הוא - אזי האדם בריא בתכלית, כי כל האברים מקשרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז. -

של רוח החיים, אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סבוב והלוך הדם עם הרוח חיים המלבש בו -

בדם, אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז -

אם הדם נפסק לגמרי - נפסק הקשר לגמרי, ואם מהלך הדם ורוח החיים מאיט - מתמעט הקשר, המקשר כל האברים אל הלב על ידי סבוב הלז, -

של הדם ורוח החיים, ואזי נופל האדם למשכב וחלי, ה' ישמרנו. הרי, שהקשר בין האברים, בינם לבין עצמם, שעל ידי כך הם קשורים ללב - נוגע גם לבריאות הלב. וככה ממש, על דרך משל, הנה כל נשמות ישראל נקראים בחינת "אברי דשכינתא", -

אברי השכינה, הנקראת - השכינה נקראת בשם "לב", כמו שכתוב: "וצור לבבי", וכמו שכתוב: "ושכנתי בתוכם"; פרוש, -

מה הקשר בין השכינה לבין הלב והתפשטותו בכל האברים? כי לשון "שכינה" הוא שאור הוי"ה שוכן בעולמות בריאה־יצירה־עשיה להחיותם, והמשכת חיות זה -

מה שאור הוי' מחיה את העולמות, היא על ידי התלבשות תחלה -

שהחיות מתלבשת בנשמות ישראל, לפי שכל הנבראים אין ערוך להם אל הבורא יתברך, דכלא קמיה כלא ממש חשיבין, -

שלגביו כולם נחשבים ככלום ממש. ואי אפשר להם לקבל חיות מאורו ושפעו יתברך, להיות נבראים מאין ליש וחיים וקימים, -

שעל כך הם זקוקים לקבלת חיות, אור ושפע מהקדוש ברוך הוא, והם אינם יכולים לקבל זאת, כי אם על ידי הנשמות -

שבראש ובראשונה נמשכת החיות האלקית לנשמות ישראל ולאחר מכן היא נמשכת בעולמות, על דרך שאנו אומרים בנוסח הברכות " אלקינו מלך העולם", בראש ובראשונה "אלקינו" - אלקות נמשכת לנשמות, ולאחר מכן "מלך העולם " - היא נמשכת בעולם, שעלו במחשבה, -

שורש הנשמות הוא במחשבה שלמעלה, וקדמו -

והן למעלה, לבריאת עולמות ש -

נבראו על ידי בחינת הדבור, -

מחשבה, למשל, באדם היא הרי פנימית ולעצמה בלבד, ואילו דיבור הוא חיצוני ולזולת, כך באות הנשמות מהפנימיות של אלקות והעולמות - מחיצוניות האלקות, הרי כדי שהאלקות תימשך בעולמות - בחיצוניות - עליה להימשך תחילה בנשמות - בפנימיות, כמאמר רז"ל: "במי נמלך הקדוש-ברוך-הוא וכו'", -

על בריאת העולמות? - בנשמות ישראל, כנודע במקום אחר. -

הרי, שנשמות הן למעלה מעולמות באופן שההמלכה וההחלטה לבריאת העולמות, תלוי בנשמות. כל זה אמור לגבי המשכת החיות האלקית של שכינה בעולמות, כמו רוח החיים של הלב, למשל, הנמשך מהלב לכל האברים. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם הפרט השני במשל, מה שרוח החיים חוזר מהאברים אל הלב, ישנו גם בנמשל, שהרי החיות האלקית שבעולמות היא באופן של "רצוא ושוב", שהיא נמשכת מלמעלה למטה, מהשכינה אל העולמות, ואותה חיות חוזרת למקורה (בתורה ובעבודה של התחתונים). ונודע בשערים, -

של אלה שיודעים את הענינים, כי כל המשכת החיות וההשפעה מ - עולמות עליונים ל - עולמות תחתונים - מהם, הן כמו שכתוב בספר יצירה: "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן", -

שזה באופן שה"תחלה" (של העליון) נעוץ ונמצא בסוף (של התחתון), והסוף (של ה"תחתון") "נעוץ" ונמצא ב"תחלה" (של העליון), ובכתבי האריז"ל מכנה בשם "אור ישר" ו"אור חוזר", -

האור הבא באופן ישיר מהעליון לתחתון, והאור החוזר מהתחתון לעליון, וכמו שכתוב: "והחיות רצוא ושוב". -

שם מדובר על "חיות הקודש" שב"מרכבה", ועל פי קבלה זה מוסב על החיות האלקית של העולמות והנבראים בכלל, שהיא באופן של "רצוא ושוב". על כל פנים, הרי, שלא זו בלבד שישנה ההמשכה של אלקות מהשכינה לעולמות ונבראים, אלא שהיא גם באופן של "אור חוזר", ו"שוב", מהנבראים אל השכינה שהיא מקור הנבראים, אשר על כן, על פי הדברים והאמת האלה, אשר אי אפשר לבאר היטב במכתב, נקראת השכינה בשם "לב", והנשמות בשם "אברים"; להורות לנו, כי כאשר כל הנשמות דבוקות ומקשרות יחד - אזי סבוב והלוך החיות וההשפעה -

מהשכינה לעולמות ומעולמות אל השכינה, סובב סובב, ונעוץ סופן בתחלתן, לקשר ולחבר כלן -

כל הנשמות, ועל ידן - כל העולמות, להוי"ה אחד ולדבקה בו יתברך, וכמו שכתוב: "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי"ה אלקיכם" - "כלכם" דיקא, -

דוקא, שדוקא כשכולם יחד באחדות, ו"לפני" -

המלה "לפני", דיקא, -

היא בדוקא, שעל ידי היות כולם ביחד - עומדות הנשמות "לפני", לפני ולמעלה מ"הוי' אלקיכם", למעלה מכפי שהוי' נעשה אלקיכם, החיות והכוח של נשמות, "ראשיכם כו' -

המדריגות העליונות ביותר, מחטב עציך כו'". -

המדריגות התחתונות ביותר - כשהם כולם עומדים באחדות - אז "אתם נצבים לפני הוי' אלקיכם", וכפי שמוסבר ב"לקוטי תורה", בתחילת פרשת נצבים, שהכוונה היא "כולכם לאחדים כאחד", שהמדריגות העליונות ביותר עד המדריגות התחתונות ביותר - הן כולם מאוחדות יחד כדבר אחד. ובזה יובן מאמר רז"ל, כי חרבן בית שני ונפילת ישראל בגלות והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כביכול -

שכן, כשבני ישראל בגלות, הרי זה שהשכינה נמצאת אתם בגלות כביכול, הכל היה בעון שנאת חנם ופרוד לבבות -

בגלל שנאת החנם שבין יהודי אחד למשנהו, ופירוד הלבבות רחמנא לצלן. ולכן נקראת -

השכינה, "חולה" על דרך משל, -

כמובא בתחילת האגרת, מ"תיקוני זוהר", שבגלות - השכינה היא בבחינת חולה. כמו שאומרים: -

בתפילת העמידה: "סומך נופלים ורופא חולים" - לשון רבים, -

למרות שהכוונה היא לשכינה, הם כל האברים וכו': -

כל אלה המקבלים מהשכינה ונקראים " אברי השכינה ", הם הרי בבחינת "נופלים" ו"חולים", לכן הלשון הוא "נופלים" ו"חולים" - לשון רבים. ב"לוח התיקון" כתוב שצריך לומר כאן "ומ"ש", שלא כפי שכתוב אצלנו "כמ"ש" - בהתאם לכך הרי זה בדרך של שאלה ותשובה, שמה שכתוב "נופלים" ו"חולים", לשון רבים - הוא מפני שזה אמור לגבי כל האברים של השכינה, שגם אותם הקדוש ברוך הוא סומך ומרפא.