תניא

קונטרס אחרון על כמה פרקים

עין בלקוטי אמרים -

"תניא" - חלק א פרק מ

שם מוסבר ש"דחילו ורחימו" (יראה ואהבה) הן "גדפין" (כנפיים) בלבד, כמו למשל כנף עוף, שעל ידו מתרומם העוף ועף למעלה, אך אין הכנפיים ה עיקר של העוף, כפי הראיה שמובאת בהלכה, ש"ניטלו אגפי' כשרה", אם ניטלו הכנפיים של העוף - הוא כשר, שכן, העיקר הוא הראש והגוף, והכנפיים משמשים רק כדי לעוף בהם;

כך גם בנמשל, שהיחוד למעלה נעשה על ידי התורה והמצוות עצמן, ואילו האהבה והיראה הנקראות "גדפין" (כנפיים) משמשות רק כדי להעלות את התורה והמצוות למקום ולמדריגה השייכים לאותו יחוד, ושם מתגלה בתורה ובמצוות "אור אין סוף" ברוך הוא שלא היה יכול להתגלות בהן כשהן בעולם הגשמי.

הרי, מצד אחד, אומרים, שכדי לפעול היחוד למעלה, אין האהבה והיראה פועלות זאת, מפני שהן ענין של "הרהור" וכוונה בלבד - שהן לכשעצמן אינן פועלות יחוד זה; ומצד שני אומרים, שעל ידי הכוונה דוקא מתעלות התורה והמצוות למעלה שבכוחן להתעלות, ושעל ידן יהיה היחוד למעלה והתגלות "אור אין סוף" ברוך הוא שעל ידי אותו יחוד.

להבין, איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקשר בחכמה עלאה -

חכמה עליונה, כשיהודי לומד תורה בשכל והבנה - הוא מבין הלכה בתורה - מובן הדבר שהוא מקושר ב"חכמה עילאה" (עליונה) - הספירה העליונה ביותר ב"עולם האצילות" -, שכן, ההלכה היא הרי "חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא": השכל של ההלכה הוא חכמתו ושכלו של הקדוש ברוך הוא, ופסק ההלכה הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא, כפי שרבנו הזקן אומר בפרק ה' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שכך עלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא, שכשיטען ראובן כך וכך ושמעון כך וכך (למשל) יהיה פסק ההלכה כך וכך. וגם אם זה לא יארע אף פעם, שיובא לפני בית דין סכסוך בין שני אנשים בטענות כאלו - הרי כיוון שכך עלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא, שכך יהיה פסק הדין - הרי עצם ידיעת פסק ההלכה - הוא ידיעת רצונו של הקדוש ברוך הוא; אך, כשקורא סיפורי מעשיות שבתורה בלבד, הרי אם כי אמת הדבר שבסיפורים אלה גלומים רמזים על ענינים רוחניים למעלה, [או להיפך - העיקר הם הענינים הרוחניים למעלה, אלא שהם גם מרומזים בלבד בענינים הגשמיים של הסיפור כפי שאירע למטה, ככתוב בספרים: "התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים"], אך כיוון שאין הוא יודע לגמרי מהענינים הרוחניים שבעולמות העליונים, ידיעתו בסיפור התורה היא רק בענינים הגשמיים שאירעו בסיפור המעשה כאן למטה (ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו") - כיצד, איפוא, נעשה אדם מקושר על ידי כך ל"חכמה עילאה"? [למשל, רבנו הזקן מסביר בפרק מ"ה בחלק הראשון של ספר ה"תניא" ענין המשכת רחמים רבים ממקור הרחמים למעלה, שלמעלה ממדת הרחמים שב"אצילות", כפי שיעקב ממשיך על "מקור נשמות ישראל" ועל נשמות ישראל, דבר המרומז בפסוק "וישק יעקב לרחל ויבך" (יעקב היינו מדת הרחמים ד"אצילות" ורחל - "כנסת ישראל", מקור נשמות ישראל, וכו'). אך, כשאין הוא יודע מהענינים הרוחניים למעלה - הוא יודע רק את הסיפור כפי שהוא מופיע בפשוטו של העולם הגשמי, כיצד הוא - מבלי שידע את הענינים הרוחניים המרומזים בסיפורים - מקושר ב"חכמה עילאה"?]. הדבר יובן - על פי מה שכתוב ב -

ספר ה כוונות דף טז עמוד ב: כמו שהאדם עוסק -

בתורה, למטה, כך -

גם עוסק בתורה, דיוקן -

דמות, האדם העליון -

"אדם העליון", למעלה כו', -

כפי שמסביר רבנו הזקן להלן (ב"קונטרס אחרון") זה מוסב על שורש הנשמה של האדם (שהשורש הוא בספירות למעלה הנקראות "אדם העליון" - פרצוף של מוחין ומדות (כמו שזה בעשר הספירות) נקרא "אדם"), ו"אדם העליון " עוסק בתורה למעלה - הרי על ידי כך, שהאדם עוסק בתורה למטה, אפילו בסיפורי מעשיות שבתורה בלבד - הוא מקושר ב"חכמה עילאה" - על ידי שה"דיוקן" שלו למעלה מקושר ב"חכמה עילאה". מזה הרי יוצא, שהעיסוק בסיפורים כאן למטה, אין לו, לכשעצמו, קשר ל"חכמה עילאה", שהרי אין זה עולה למעלה, לשורש שממנו תורה באה, מ"חכמה עילאה", כי אם מפאת שה"דיוקן" של ה"אדם העליון" למעלה עוסק בתורה - מצד זה הוא מקושר ב"חכמה עילאה", רבנו הזקן יסביר להלן, שהדברים אמורים רק בשעה שעיסוקו בתורה הוא בהרהור בלבד (במחשבה) באותיות הכתובות בתורה שבכתב; ואילו כשהוא מבטא את האותיות בדיבור, הרי מצד הקול המתהווה מהדיבור, עולות האותיות שהוא לומד כאן למטה - למעלה. וזה יכול להיות גם במדריגה העליונה ביותר - בעולם ה"אצילות". וכן יש לומר -

רק בהרהור -

שהוא חושב באותיות הכתובות. -

בתורה שבכתב, כלומר, מה שנאמר לעיל, שהקשר בין יהודי שעוסק בתורה למטה עם "חכמה עילאה" הוא רק מצד ה"דיוקן" ה"אדם העליון" שעוסק בתורה למעלה - הרי זה רק כשעיסוקו בתורה מתבסס על הרהור בלבד, אבל הדבור -

כשהוא מבטא את אותיות התורה בדיבור, יש לומר דבוקע וסליק -

ועולה לאצילות ממש, -

כלומר, לא רק בספירות ומדריגות שהן בחינת "אצילות" בעולמות אחרים - אלא ב"אצילות ממש", כך הדבר באלה שעבודתם היא בבחינת "מרכבה", והם הצדיקים הגדולים הבטלים לגמרי להקדוש ברוך הוא כמו ה"מרכבה" הבטלה לגמרי לרוכב עליה (כפי שמוסבר בפרק ל"ט, בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שבאלה, תורתם ועבודתם עולות ב"אצילות"), או -

שהדיבור בתורה עולה לבריאה -

כשהדיבור בא בדחילו ורחימו -

מיראה ואהבה, שכליים, -

הבאות מהשכל ומהתבוננות בגדלות ה', אז, עולה הדיבור בעולם ה"בריאה", שהוא עולם ההשגה, כפי המוסבר בחלק הראשון של ספר ה"תניא", פרק ט"ז, או -

שהדיבור בתורה עולה ליצירה -

כשהדיבור בא בדחילו ורחימו -

מיראה ואהבה, טבעיים, -

יראה ואהבה הקיימות בטבע בנפשו של יהודי, והיא האהבה המסותרת הכוללת בתוכה גם יראה, והמקום והמדריגה ששם עולות התורה והעבודה הבאות על ידי יראה ואהבה טבעיות הוא בעולם ה"יצירה", שהוא עולם ה"מדות", כפי המוסבר בפרק ט"ז בחלק הראשון של ספר ה"תניא", וב - לימוד מקרא -

בדיבור, סליק -

זה עולה מעולם הזה לי' ספירות דעשיה, -

כאשר הוא רק אומר אותיות התורה, והמקום אליו זה עולה מצד קבלת עול - הוא בעולם ה"עשיה", משום דבקע אוירין וכו'. -

האוירים שבין העולם הזה הגשמי ועולם העשיה הרוחני, מה שאין כן בהרהור, -

כשהוא רק חושב באותיות בהרהור של מחשבה - אז אין זה עולה לעולמות העליונים האמורים, אלא ה"דיוקן" שהוא שרש נשמתו וכו'. -

גם הוא עוסק למעלה בתורה, ומצד זה הוא מקושר ל"חכמה עילאה" (עליונה). ומה שכתוב בזהר חלק ג דף קה דהרהור לא עביד מידי כו', -

שהרהור (מחשבה) אינו פועל שום דבר, והינו אפלו לטב, -

גם כשההרהור הוא מחשבה וכוונה טובה, הרי אם חסרה ה"אתערותא דלתתא", ההתעוררות מלמטה, של מעשה או דיבור אין ההרהור לכשעצמו פועל שום דבר. בזוהר שם, כשהוא מדבר אודות הרהור, הרי זה לגבי הרהור שאינו פועל שום דבר לא טוב, שכן הוא מדבר שם, במה שנאמר לגבי שבת: "ממצוא חפצך ודבר דבר ", שבאם יהודי מדבר בשבת ענינים של חול - הוא עושה פגם, שכן הדיבור עולה למעלה ומביא חולין בקדושת השבת שלמעלה, ברם, זה רק כשהוא מדבר בדיבור ענינים של חול, אך אם הוא רק מהרהר במחשבה, אין ההרהור והמחשבה פועלים שום פגם למעלה. הרי שמדובר כאן ש"הרהור" אינו פועל שום ענין לא טוב, שום פגם, לכן מוסיף רבנו הזקן, שהדבר אמור גם לגבי ענין טוב, שאם זה ענין של הרהור בלבד, כשחסר ענין הדיבור או המעשה - אין ההרהור לכשעצמו פועל שום דבר גם לא בדבר הטוב שהיה פועל אילו זה היה בדיבור, עין -

בזוהר, שם וב -

זוהר חלק ג' דף לא עמוד ב -

כך מסתבר - שזה גם לטוב, שאין ההרהור פועל שום דבר - כשמעיינים בזוהר שם, שכן מדובר שם אודות ימים טובים, שכדי "לקבל" קדושת ושמחת יום טוב, מן ההכרח שתהיה "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה), על ידי מעשה או דיבור, הממשיכה "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה), (ו"תיפח רוחי'" של מי שאומר שלא זקוקים למעשה או דיבור), ולאחר מכן מביא בזוהר שם שהדיבור בשבת בענינים של חול, פוגם למעלה, מה שאין כן הרהור, הרי מובן מזה, שכוונת הזוהר שם, שההרהור אינו פועל גם בנוגע לפגם וגם בנוגע לענין של טוב, אלא דוקא מעשה או דיבור. כך גם בזוהר חלק ג' דף ל"א עמוד ב', שם מדובר ש"בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", שעל ידי פעולה למטה מתעוררת פעולה למעלה, אם הפעולה היא בקדושה - מתעוררת קדושה שלמעלה ונמשכת ושוכנת עליו, ואם הפעולה היא מצד הטומאה ר"ל - היא ממשיכה רוח הטומאה על האדם רחמנא ליצלן, והזוהר מסיים שם, שמה שתלוי במעשה - הוא במעשה ומה שתלוי בדיבור - הוא בדיבור. מכך גם מובן, שגם ללא טוב וגם לטוב, פועלים רק הדיבור או המעשה, ולא ההרהור. על כל פנים יוצא מהזוהר, שהרהור ומחשבה אינם פועלים מאומה - ואילו כאן אמרנו, שעל ידי קריאה (גם) במחשבה בלבד בסיפורי מעשיות שבתורה - פועל הדבר, שה"דיוקן" של ה"אדם העליון" עוסק בתורה, ועל ידי כך הוא מקושר ב"חכמה עילאה" (עליונה)? יסביר רבנו הזקן, שכוונת הזוהר היא, שההרהור אינו פועל למעלה כדי להמשיך למטה, אין זה "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) להמשיך (למטה) "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה); אך למעלה פועל ההרהור. ואדרבה, ה"העלאה מלמטה למעלה", להעלות למעלה גם את המעשה והדיבור של תורה ומצוות שיעשו למעלה את היחוד העליון - הרי זה דוקא על ידי הרהור - מחשבה וכוונה. ראוי לציין, שבספר המאמרים "אתהלך ליאזנא" עמוד ק"ס (שם מובאים פרקים אלה של "קונטרס אחרון"), לא כתוב "ומה שכתוב בזהר", בוא"ו, שזה המשך למה שכתוב לפני זה, אלא "מה שכתוב בזהר" - כלומר, שהוא מתחיל כאן ענין חדש, כפי שהרבי מציין בציוניו שם. כך, שאין זו קושיא על הנאמר לפני זה, שהקריאה בהרהור ומחשבה פועלת ב"דיוקן האדם העליון למעלה", אלא, רבנו הזקן מתחיל להסביר את הזוהר, שמה שכתוב בזוהר ש"הרהור לא עביד מידי" הכוונה שאין הוא ממשיך למטה, ואילו העלאה מלמטה למעלה - הוא כן פועל וכו'. יש לומר דהינו לאתערא לעילא -

לעורר למעלה, שימשך משם לתתא, -

למטה, זאת אין ההרהור פועל, רק מחשבתו -

העולה למעלה, נשארה שם, ומוסיפה שם אור גדול, בתוספת ורבוי האור באצילות, על ידי -

לימוד מקרא -

בדיבור, ומצות מעשיות שבעשיה, -

לימוד המקרא ומצוות מעשיות מוסיפים ריבוי אור ב"אצילות", שעקר היחוד -

בספירות שב"אצילות" הנעשה על ידי לימוד מקרא ועל ידי מצוות מעשיות, הוא למעלה, -

ב"אצילות", רק ה"פרות" -

שמהיחוד הנעשה למעלה, הם בעולם הזה, על ידי המשכת אור מעט מזעיר -

מעט מן המעט, למטה -

האור הנמשך למטה, ה"פירות", הוא על ידי הדבור ומעשה, -

מלימוד המקרא וקיום המצוות המעשיות - שהם "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) להמשיך "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה), מה שאין כן בהרהור -

בלי דיבור, לא נמשך כלום, -

למטה, כי אם למעלה, - הרי במקום ובמדריגה שבהם נעשה היחוד שעל ידי תורה ומצוות - שם מוסיף ההרהור ריבוי אור, ולכן -

המהרהר בלבד באותיות קריאת שמע, ואיננו מבטא אותן בדיבור, לא יצא ידי חובתו, -

"חובתו" - היינו: מה שירדה נשמתו לעולם הזה רק להמשיך אורות עליונים למטה, -

שהאורות של העולמות העליונים יומשכו למטה בעולם הזה, כמו שכתוב בעץ חיים שער כו -

שירידת הנשמה למטה היא כדי להמשיך אור. -

לא למען עצמה, שכן אין היא זקוקה לתיקון, כיוון שעליה לתקן את הגוף והנפש הבהמית, על ידי המשכת אורות עליונים דוקא למטה בעולם הזה, וכיוון שהמשכת אור למטה היא דוקא על ידי מעשה או דיבור, הרי בשעה שהרהר בלבד ולא ביטא בדיבור - לא ביצע כוונה זו ולא יצא ידי חובתו. כל האמור הוא בנוגע להמשכת אור למטה - אבל להעלות ממטה למעלה, -

שהתורה שהוא לומד והמצוות שהוא מקיים תעלנה למעלה, הוא דוקא על ידי מחשבה טובה, -

על ידי כוונה של אהבת ה' ויראת ה' - הנקראת "מחשבה טובה", דבלא דחילו ורחימו -

בלי יראה ואהבה, הרי התורה שהוא לומד וכן המצוות שהוא מקיים לא פרחא לעילא, -

אינן פורחות (אינן עולות) למעלה, וכמו שכתוב בשער הנבואה פרק ב: "והמחשבה טובה כו'". -

היא מעלה את התורה והמצוות למעלה. ומה שכתוב -

בזוהר האמור, ד"בקע רקיעין וכו'", -

שזה בוקע רקיעים - שקול התורה, דיבור, בוקע רקיעים ועולה למעלה, והיינו אפילו -

כשהקול של דיבור התורה הוא בלא דחילו ורחימו, -

בלי יראה ואהבה, במכל שכן מדברים בטלים -

אם לגבי דברים בטלים אומר שם בזוהר, כשהוא מהרהר בדברים בטלים של עניני חול בשבת - אין זה פוגם, אך כשהוא מבטא דיבורים אלה בדיבור - זה עולה למעלה ועושה שם פגם, הרי אם דברים בטלים עולים - על אחת כמה וכמה שדיבורים של קדושה - עולים [זה אינו, דגם שם יש איזו תאוה -

איו זו ראיה, שהרי גם שם - בדברים בטלים - ישנה איזו שהיא תאוה, שהוא מתאוה לדבר דיבורים אלה, במילא אין זה גשם בלבד, מה שאין כן גשם בלבד, יש לומר, אינו יכול לעלות בעולם רוחני - אלא יש בזה גם משהו מרוחניות המחשבה - התאוה שבכך, בנסח אחר ליתא תבות אלו], -

בנוסח אחר (בכתב יד אחר) המלים "זה אינו שגם שם יש איזו תאוה" - אינן. דמידה טובה -

ענין טוב, מרבה, -

ופועלת במדה מרובה יותר מאשר מדה הפוכה, הרי, אם לגבי ענין לא טוב אומרים שדיבור עולה ופוגם למעלה, על אחת כמה וכמה במדה טובה - ענין של קדושה - בודאי שזה עולה למעלה. על כל פנים השאלה היא שהרי מסתבר שגם בלי יראה ואהבה זה בוקע רקיעים ועולה למעלה - מתרץ רבנו הזקן: הינו "רקיעין" דוקא, שהן ה"היכלות" וה"בתים", -

של ה"אדם העליון", ה חיצוניות של ה"אדם העליון", ולא בגוף ה"אדם העליון", -

אין זה עולה בגוף של ה"אדם העליון", שהוא עשר הספירות של אותו עולם, וכל שכן -

שאינו עולה, בנפש-רוח-נשמה -

של ה"אדם העליון", שהן האור של "אצילות" המאיר באותו עולם, אפילו -

לא, ב"אדם -

העליון" דעשיה", שהן י' ספירות: אורות וכלים. -

גם שם לא יכול לעלות דבר שחסרה בו הכוונה של יראה ואהבה. וזהו שכתוב בתקונים, דבלא דחילו ורחימו -

בלי יראה ואהבה, לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' דוקא: -

אין זה יכול לעלות ולעמוד לפני הוי' דוקא, בעולם שלמעלה זה יכול לעלות, אך "קדם ה"', לפני האלקות שבאותו עולם, הספירות שבאותו עולם - שם אין זה יכול לעלות בלי יראה ואהבה. מה שרבנו הזקן אומר כאן שעשר הספירות אורות וכלים גם של עשיה נקראים " קדם ה' ", וב"אגרת הקודש" סימן כ' (ד"ה איהו וחיוהי) הוא אומר, שהאורות נפש ורוח, ומה גם הכלים של עשר ספירות של בריאה-יצירה-עשיה, הם "ראשית היש הנברא", שנבראו "יש מאין" מאור הנשמה, ואילו כאן הוא קורא לכך "קדם ה"' - יש לומר שאף על פי כן אין זה דומה כלל ל נבראים של בריאה-יצירה-עשיה. ואולי יש לומר, שזה על דרך ההיכלות של "אצילות" וגופי המלאכים של "אצילות", כפי שנראה שם קצת, והם מתייחדים עם אור הנשמה שזה האלקות של הכלים של "מלכות דאצילות". וכך הוא הרי אומר שם, שמזיווג "זו"נ" ד"בי"ע" נבראו מ"אין" ל"יש" כל הנבראים נוצרים ונעשים - על ידי אור הנשמה שבהם.