בסימן הקודם ב"קונטרס אחרון", הסביר רבנו הזקן, איך על ידי מצוות מעשיות נעשה ענין הבירורים, שמבררים הניצוצות של תהו, ונמשכת אלקות בעולם. וכך גם על ידי לימוד ההלכות של המצוות.

רבנו הזקן הסביר, שאפילו בפרטי ההלכות של מצוות לא-תעשה, שבהן לא שייך - כפי שהדבר במצוות-עשה - הענין של "מעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש" (שבלימוד ההלכה של מצות-עשה נחשב לו הדבר כאילו קיים את המצוה), ויתירה מזו, גם בפרטי דינים של לא תעשה, שלא שכיח בכלל שהם יהיו במעשה, שבהם לא שייך אפילו הענין של "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה", שלימוד הלכות אלו והידיעה איך להישמר מהן - ייחשב כהימנעות בפועל מלא תעשה זה, וזאת גם כשלא שייך כלל שזה יהיה למעשה בפועל, שכן זה לא שכיח כלל וסביר הדבר שלא יצא לו לאדם כלל להימנע ולהישמר מזה, אף על פי כן, כיוון שזו הלכה של תורה, יש בה משום המשכה של "חכמה עילאה" (עליונה) הנמשכת בעולם. בדונו בענינים שאינם שכיחים נקט כדוגמה פרטי דיני פיגול.

בסימן הנוכחי אומר רבנו הזקן, שלמרות שהענין הראשון - ענין הבירורים - אינו שייך לכאורה בלימוד סוג הלכות כאלו (כיוון שזה לא שכיח כלל), כי אם רק הענין השני, שהוא המשכות של "חכמה עילאה" - אף על פי כן הרי גם ענין ה"בירורים" נעשה על ידי עצם לימוד הלכות אלו (למרות שקיום מצות העשה או ההימנעות מהלא-תעשה, אינם תוצאה מלימוד זה, ואפילו לא "כאילו", כאילו קיים מצות-עשה, או השכר על ההימנעות ממצות הלא-תעשה).

ולהבין -

כיצד הדבר לגבי, פרטי ההלכות דלא שכיחי -

שאינן שכיחות כלל, ואפשר שלא היו מעולם במציאות, -

באופן מעשי לא קרה אף פעם סוג דבר כזה כפי שפרט ההלכה מייצג אותו, מכל שכן שלא יהיו לעתיד לבוא, -

שאז בודאי לא יארעו אירועים לא-מבורכים כאלה, כמו פרטי דיני פיגול וכהאי גונא. -

וכדומה, כיצד שייך, איפוא, בהם הענין של בירור הניצוצות, שעל ידי לימוד פרטי הלכות אלו מבררים ניצוצות התהו? הנה מודעת זאת, -

ידוע הדבר, שכל אסור שבעולם יש לו שרש ומקור חיים בקלפות, שאם לא כן לא היה יכול להיות במציאות בעולם בלתי השפעה עליונה. -

בלי השפעה של מקור רוחני, ואפלו המסלסל בשערו וכהאי גונא -

וכדומה, מקבל חיותו ברגע זו מהיכלות הקלפות, כמו שכתוב בזהר. והלכך, -

ולכן, גם פרטי האסורים שלא באו לידי מעשה מעולם בעולם הזה הגשמי, מכל מקום שרשי חיותם הן במציאות בפעל ממש בהיכלות הקלפות. -

בהיכלות של הקליפות הרוחניות. וגם הפרטים שיוכל להיות שלא היו ולא יהיו לעולם במציאות, כגון טעות ושגגות, -

שעשה טעות או שהיה שוגג, שטעה וקרא לתשיעי -

לשה התשיעי, עשירי -

בקשר לקביעת העשירי ל"מעשר", כו' וכהאי גונא, -

וכדומה, דלא שייך -

שיהיה זה במזיד -

שאז זה מצב של להיות קליפה שורה על זה, ויוכל להיות דכהאי גונא -

שדבר בצורה כזו, אינו במציאות בהיכלות הקלפות -

כיצד, איפוא, יש לכך שורש ומקור חיות בקליפה? [הגהה מאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל נ"ע: נראה לי מה שכתב -

רבנו הזקן, "ויוכל להיות", -

שיכול להיות (שאין במציאות מקרה כזה) אלמא דלא ברירא ליה, -

הרי, שלא ברור לו הדבר, אלא הוא בספק, היינו משום שהשגגות באות מ -

קליפת נוגה, אם כן יש לומר דיש להם -

ל"שגגות" שרש בהיכלות דנגה] - מכל מקום, על כל פנים ישנו במציאות, -

לא רק בקליפות, אלא להבדיל, בחכמה עלאה, -

חכמה עליונה, שנתפשטה בפרט -

הלכה זה -

כאמור בסימן הקודם שכל פרט של הלכה הוא התפשטות מ"חכמה עילאה", למשה רבנו עליו השלום בסיני, [כמאמר: מה] שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש כו', -

הכל נמסר למשה בסיני, וכל פרטי האבעיות דרבי ירמיה, -

ששאל אבעיות (שאלות) בפרטים כאלה, עד ששלחו אותו מבית המדרש, כפי שהגמרא מספרת בבבא בתרא, שבפשטות הרי זה מפני שהיו אלה פרטים כאלה שאינם שכיחים לגמרי שיארעו, ו -

האבעיות של "כרכתו כו'" -

אודותן דנה הגמרא ב- פרק ד דחלין. -

בנוגע ל"בהמה מבכרת" שצריך הרי להיות "פטר רחם", כדי לקדש בבכורה, והשאלה היא כש"כרכתו", היא כרכה אותו - לדעת רש"י הכוונה לאשה המיילדת, ולדעת רבינו תם - שולד נקבה נולד יחד עם הבכור, והיא כרכה את הבכור, דבר שהוא מציאות רחוקה ביותר שיארע דבר כזה, הרי כל פרטי האבעיות ניתנו למשה בסיני, כי התפשטות חכמה עלאה -

חכמה עליונה, המתפשטת בהלכות התורה, היא בבחינת "אין-סוף" המלבש בה בפעל ממש, -

ב"חכמה" הרי מלובש "אור אין סוף", הרי שההתפשטות הבאה מ"חכמה", היא בפועל ממש בבחינה של "אין סוף". וכל פרט הלכה הוא שער -

ה- נמשך מחכמה עלאה, ד -

שהרי אבא, "חכמה" "יסד ברתא", -

ממנה באה "מלכות" הנקראת "ברתא", ובתורה זה "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", ענין ההלכות שבתורה, ומלובש בה, -

"חכמה" מלובשת ב"ברתא", במלכות. ובתורה הרי זה ש"אבא", חכמה, מלובש ב"ברתא", בתורה שבעל פה, כפי שהיא בשרשה, ב"מלכות דאצילות". וממנה -

מ"מלכות" נמשך ומתלבש בבריאה-יצירה-עשיה. -

להלן יסביר רבנו הזקן, איך נעשה על ידי כך ענין בירור הניצוצות: ונודע, כי יניקת הקליפות -

היא מאחורים די' ספירות דקדשה, ובפרט -

יניקתן היא מלבושים די' ספירות דבריאה־יצירה־עשיה, ובפרט -

יניקתן היא מלבושים דיצירה ועשיה המערבים בקלפות, -

הרע בקליפות שבעולמות "יצירה" ו"עשיה" מעורב בטוב, כנודע, שיניקתם מבחינת הלבושים. ועל ידי עסק ההלכות בדבור ומחשבה מתפרשים -

הקליפות ומתפרדים מהקדשה, כמו שכתוב בתקונים ורעיא מהימנא: לאפרשא -

להפריד הקליפות מקדושה על ידי לימוד התורה, [כו']. והיינו -

כיצד נעשה על ידי לימוד תורה הפרדת ובירור הקליפות, בשעה שההתפשטות מ"חכמה עילאה" שהיתה לכתחילה בתורה, לא פעלה דבר זה, ובעולמות "יצירה" ו"עשיה" היתה תערובת של רע בטוב? כנודע ממה שאמרו: -

חכמינו ז"ל "על שלא ברכו בתורה תחלה" כו', -

בהתאם לגמרא שלכן "אבדה הארץ", מפני שלא ברכו תחילה, לפני הלימוד, על התורה שלמדו. הפירוש הפנימי בזה הוא, שלא המשיכו "אור אין סוף" בתורה, "ברכה" מלשון המשכה; הרי, שלימוד התורה כראוי הוא כשממשיכים "אור אין סוף" בתורה. זאת יסביר רבנו הזקן להלן, כיצד נעשה על ידי לימוד התורה שיהודי לומד, ה"פירוש" וה"הפרדה" של הרע, שהרע יופרש ויופרד מהטוב? - הרי זה בכוח "אין סוף" הנמשך בתורה, דוקא על ידי שיהודי לומד תורה (ולא כפי שהתורה היא מצד עצמה), שהוא על ידי המשכת אור-אין-סוף בחכמה עלאה המלבשת בהן, -

בהלכות שבתורה, ו"בחכמה אתברירו" -

ב"חכמה" הם מתבררים, באור-אין-סוף שבה. -

שב"חכמה". הרי, שעל ידי לימוד התורה, שעל ידו ממשיכים "אור אין סוף" ב"חכמה" (בתורה), נעשה על ידי זה בירור הניצוצות. וזאת - גם כשאין זו הלכה של מצות עשה או לא תעשה שיכולות להיות במציאות, אלא אפילו במצוה שאינו שכיח שתהיה אי פעם במציאות - הרי עצם לימוד הלכה של תורה - פועל בירור הניצוצות. והמשכה זו נעשה על ידי דיוקן העליון -

השורש למעלה, של האדם, העוסק גם כן בהלכות אלו למעלה -

בשעה שאדם למטה לומד תורה - גם שרשו למעלה עוסק בהלכות אלו למעלה, בשרשו, בנוקבא ד"זעיר אנפין" דבריאה-יצירה- עשיה. ובזה יובן חיוב -

המוטל על כל נפש-רוח-נשמה להשלים כל התרי"ג -

613 מצוות במחשבה דבור ומעשה שהן פרטי ההלכות, -

לימוד פרטי ההלכות של המצוות, ו - הנפש, רוח ונשמה צריכות לבא בגלגול להשלים התורה ב -

ארבע החלקים שבה פשט-רמז-דרוש-סוד, -

שאם בגלגול הקודם לא השלימו אותה - עליהם לבוא בגלגול נוסף כדי להשלים את התורה על כל חלקיה, כדי לברר כל הברורין הנוגעות להם -

לנפש-רוח-נשמה, מכל הרפ"ח, -

288 הניצוצות, שהיא קומת אדם שלמה, תרי"ג -

613, בחינות כלליות ופרטיות. -

באופן כללי מתחלקת ההמשכה בתרי"ג (ב-613), וכך בפרטיות לכל נפש. אבל לעתיד לבא כשישלם הברור -

של הניצוצות, יהיה עסק התורה בבחינת "עשה טוב" לבד, -

לא שיצטרכו לפעול, על ידי לימוד תורה, ענין של "סור מרע", להפריד קליפה מקדושה, אלא יצטרכו לפעול רק הענין של "עשה טוב", ענין חיובי, להעלות הנפש-רוח-נשמה מעלה מעלה עד אין סוף, וגם -

יתעסקו בלימוד בשס"ה -

365 מצוות לא תעשה בשרשן למעלה, שהן גבורות קדושות, ולהמתיקן -

המתקת הגבורות, בחסדים ברמ"ח -

248 מצות עשה, ולכללן יחד. -

שתהיה התכללות של חסדים וגבורות, ועל כן -

ולכן, התורה כלה נצחית בכללה ובפרטה, -

גם כל פרטי הדינים, אפילו כאלה שלא יהיו נוגעים למעשה כלל לעתיד לבוא, שגם פרטי ההלכות דשס"ה -

365 לא תעשה, הן הן ענפים מהכללות, -

מכללות התורה, ויש לכלם שרש למעלה בה' גבורות דקדשה, כמו השס"ה לא תעשה עצמן, שהן למעלה בחינת הדם המחיה האברים דכלים ד"זעיר אנפין":