תניא

מה שאין כן מעשה המצות - "מעשה אלקים המה" הנה -

אין הם מעשים גשמיים שהאלקות נעלמת מהם לגמרי (כפי שהדבר בכל המעשים הגשמיים של עולם הזה), כי אם למרות שמעשה המצוות נעשים בדברים גשמיים - הם הרי בכל זאת מעשים אלקיים. כיצד אכן הדבר? - הרי זה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות לבריאה-יצירה-עשיה, -

שהכלים ד"אצילות" הבאים ב"בי"ע" הם ה אלקות של עולמות בי"ע, ממהותן ועצמותן דחיצוניותן, כמו על דרך משל אתרוג ומיניו -

שאר שלשת המינים, שיחד עם האתרוג הם מהווים מצות ד' מינים, הלביש בהן הקדוש-ברוך-הוא ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] ד"זעיר אנפין", והיינו מבחינת חיצוניותן, -

שמחיצוניות החסדים הפנימיים של "ז"א" מלובש באתרוג ובמיניו, כנודע בכל מצות מעשיות. מה שאין כן האדם, -

שבהבנתו ומדותיו הוא מגיע לאהבה וליראה שכליים, אפילו -

אם, יש לו נשמה דאצילות, מאחר שמלבשת בגוף - לא יוכל למצא בנפשו -

ולא יוכל ולהשיג -

בשכלו, מהותן ועצמותן של פנימית החסדים ד"זעיר אנפין" דאצילות (כי האצילות היא בחינת "חיה" בכללות העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, -

בפרטיות ישנן בכל עולם ארבע מדריגות, נפש, רוח, נשמה, חי', ובכללות ארבעת העולמות הם כנגד ארבע הבחינות של נפש, רוח, נשמה וחי', שעשיה היא נפש, יצירה - רוח, נשמה - בריאה, ואצילות - חי'. הרי ש"אצילות" היא בחינת חי', שהיא -

חי' היא בחינת מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) -

כמו למשל באדם בחינת חי' של נשמתו היא ה"מקיף" של נשמתו, שלא כמו בחינת ה"נשמה" שהיא השגה, או "רוח" שהיא מדות וכו' שיש להן הכלי שלהן בגוף, אבל בחינת חי' היא בחינת הנשמה שהיא "מקיף", כך גם בעולמות, בחינת "חי"', שהיא "אצילות" - היא בבחינת "מקיף", שאינה מתלבשת כלל בשום כלי, לא יכול הרי האדם להשיג - בהיותו בגוף - את מהות בחינת ומדריגת "אצילות", כי אם מציאותן, -

בלבד, של החסדים הפנימיים דז"א - הוא יכול "לתפוס" ולהשיג, על ידי דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים. ומה שכתוב: "וראית את אחרי", -

וראיה היא הרי ענין ש"לוקח" מהות, הוא בדרך נבואה דוקא (שהוא -

הנבואה התפשטות הגשמיות, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת משפטים). -

הרי מה שמשה רבנו ראה בראיה ה"תופסת" את המהות, היה זה אכן בדרך של נבואה. שכיוון שנבואה היא התפשטות הגשמיות - יכול להיות ענין של ראיה גם כשהנשמה נמצאת בגוף, אך אם לא מצד נבואה - אין הנפש יכולה "לתפוס" ולהשיג מהות ומדריגת ה"אצילות", והיינו הטעם, -

על כך, לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות, שהוא הבורא, ובלי השגה - אין זו הלבשה ותפיסא ודבקות אמתית. -

אי אפשר הרי לאדם להיות דבוק באמת אפילו לא במדותיו של הקדוש ברוך הוא שהן מדות ה"אצילות". על כל פנים, הרי שאהבה ויראה שכליים שיהודי מקנה לו בתפלה, הן תפיסא ודביקות ב מציאות האלקות בלבד אך לא ב מהות האלקות. מה שאין כן האתרוג על דרך משל, חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוקבא ד"זעיר אנפין" דאצילות, שהוא בחינת אלקות, כמו שכתוב בעץ חיים שכל הפרות הן באצילות, -

ב"אצילות" ישנו השורש לכל ה"פירות", כי למ"ד כלים דאצילות ירדו לבריאה-יצירה-עשיה -

להיות האלקות של עולמות בי"ע, (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם), על ידי התלבשות בנוקבא דעשיה, מהות במהות, -

שמהות הכלים של "מלכות דאצילות" מתלבשת במהות "מלכות דעשיה", ומ"מלכות דעשיה" הרי נבראים כל הנבראים של עולם ה"עשיה", ביניהם גם הפירות, כמו למשל האתרוג, אך, בדברים גשמיים אחרים האלקות היא באופן של העלם והסתר, ואילו במצוה - היא בגלוי, בלי שום העלם והסתר (כמוסבר בפרק כ"ג בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), כי הכלים דאצילות נעשו נשמה בעשיה שהיא -

בחינת הנשמה של עולם ה"עשיה" היא בחינת אלקות ממש, לפי שבאצילות "איהו -

"אור אין סוף", וגרמוהי -

הכלים הנקראים "גרמוהי", חד", -

הם דבר אחד, המאציל -

"אור אין סוף", והנאצל, -

הכלים ד"אצילות" שנאצלו מ"אור אין סוף" - הם דבר אחד, ועל ידי התלבשות מהות הנשמה -

שמהכלים ד"אצילות", במהות הכלים דנוקבא דעשיה - נתהוה האתרוג. נמצא, כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו - הרי זה תופס ממש חיותו, המלבש בו מנוקבא דאצילות, -

מ"מלכות דאצילות", המיוחדת -

"מלכות דאצילות", באור-אין-סוף המאציל ברוך- הוא. -

שהאציל "מלכות דאצילות". מתעוררת אבל השאלה: הרי אותו דבר הוא גם כשאוחז פרי גשמי אחר שאינו מצוה? התירוץ על כך הוא: כאמור לעיל, שבדברים גשמיים אחרים החיות האלקית שבהם היא באופן של העלם והסתר, ואילו במצוה היא בגלוי שהיא "מעשה אלקים". מה שאין כן בכונתו -

בכוונת מצות אתרוג, אינו משיג ותופס, -

מהות "מלכות דאצילות", שהיא שורש האתרוג, כפי שיסביר להלן, אף היודע הסוד, -

אף מי שיודע סוד כוונת האתרוג על פי קבלה וחסידות - בכל זאת אין הוא משיג ותופס על ידי הכוונה אלא מציאותה, ולא מהותה. -

את מציאות "מלכות דאצילות", שורש האתרוג - הוא יודע, תופס ומשיג על ידי הכוונה, אך לא את ה מהות של "מלכות דאצילות", שלא כפי שהדבר באחיזת אתרוג וקיום המצוה, שהוא אוחז ותופס מהות האתרוג ושרשו באלקות, אך בלמוד הלכות אתרוג -

לא כשהוא מכוון הכוונה הרוחנית של אתרוג, שעליה דובר לעיל - כי אם בלימוד הלכות אתרוג, משיג ותופס האתרוג ממש -

שהרי מדובר כאן אודות האתרוג הגשמי בו מקיימים מצוה - לא אודות ענינו הרוחני למעלה - ואת האתרוג הגשמי הוא הרי מבין מהותו, ומצותו כהלכה, בבחינת דבור ומחשבה, -

כשהוא מבטא בדיבור את הדינים וההלכות של אתרוג ומבין במחשבה את הדינים וההלכות, וכל שכן הלומד הסוד, -

של מצות אתרוג, שהוא יודע הענין הפנימי של מצות אתרוג על פי קבלה וחסידות וכיוון שהוא הרי מבין את מהותו של האתרוג עצמו, שהרי לא מדובר כאן אודות ענינים רוחניים או אודות מדריגות שלמעלה מזה - פרצופים של עולם ה"אצילות" - אלא מדובר אודות אתרוג גשמי, ובזה הוא יודע את הסוד והעניין הפנימי,

אבל דוקא סודות המצוה, -

לא סודות המדריגות הרוחניות של סדר ההשתלשלות, כפי שיסביר להלן, כי אם סוד ה מצוה, שאת המצוה עצמה, החפץ הגשמי של המצוה, הוא יודע ומבין את מהותה, דלא גרע מלמוד הלכותיה, -

של המצוה, ואדרבה כו', -

הרי זה למעלה מלימוד ההלכה, אף שאינו משיג המהות. -

של הכוונה הרוחנית של סוד המצוה שמדובר בענינים ופרצופים של "אצילות", אך, כיוון שהמצוה עצמה - האתרוג - הוא מבין את מהות האתרוג - הרי שבכללות הענין יש ענין של ידיעה ו"תפיסה" במהות. כל האמור הוא באשר לכוונת וסוד המצוה,