והנה, לקיום מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה, ואפילו -

הענינים הנעלים ביותר בתורה, מעשה מרכבה, וכל שכן -

שמבטלים תפילה שהיא בחינת מוחין ודחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים, והטעם כנזכר לעיל. -

בגלל ענין בירור הניצוצות הנעשה על ידי מצוות מעשיות, שזה דוקא הוא תכלית ההשתלשלות. ועוד זאת, שבאמת מאוד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות, וכן לימודם, -

של ההלכות, על מעלת -

וגדלות, המוחין שהן דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים. -

העליונות מתבטאת (נוסף על ביצוע הכוונה העליונה בענין ה"בירורים") גם בהתאחדות הנפש עם אלקות, דבר הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על ידי לימוד ההלכות של המצוות המעשיות - גם בכך ישנן עליונות וגדלות לגבי המוחין והאהבה ויראה שכליים, כי הגם דכתיב: "ולדבקה בו" -

בהקדוש ברוך הוא, וזאת על ידי מדותיו, -

שעל ידי מדת החסד והאהבה של האדם הוא נדבק במדת החסד של הספירות העליונות שהן דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, מכל מקום איננו דבק אפלו במדותיו העליונות אלא במציאותן, -

ב"מציאות" המדות, ולא במהותן, -

הוא נדבק במציאות ובחיצוניות המדות בלבד, אך לא במהות ובפנימיות המדות, וכמו שכתוב: "ואנכי עפר ואפר". -

שלפי המוסבר ב"אגרת הקודש" סימן ט"ו בשם המגיד ממזריטש, שזאת אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו שהאירה בגופו מהאור של חסד עליון, שמבלי הבט על האהבה הגדולה (שהיא מדת החסד) שהיתה לאברהם אבינו להקדוש ברוך הוא, עד שהיה "מרכבה" לו, אמר על מדת החסד שבנשמתו, שהיא "עפר ואפר" בלבד בהשוואה למדת החסד של הספירות העליונות, ולמשל אפר הוא הרי המהות והעצם של העץ שנשרף והפך לאפר. העץ היה מורכב מארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר, ועל ידי שריפתו, נתנדפו שלשת היסודות אש, רוח, מים - בעשן, ונשאר יסוד העפר בלבד, שהוא האפר, הרי למרות שהוא אותו מהות ועצם של העץ, אין, אבל, לאפר שום ערך לגבי העץ שהיה "עץ נחמד למראה וטוב למאכל", וכעת הוא אפר בלבד. כך, למשל, אין שום ערך למדת החסד והאהבה של אברהם אבינו כפי שנשמתו היא בגוף, לגבי מדת וספירת החסד שבספירות העליונות. על כל פנים, הרי שאינו דבק אפילו לא ב מדות העליונות - כי אם במציאותן בלבד ולא במהותן. וכל שכן -

שאינו דבק באור-אין-סוף ברוך-הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה -

שאין מחשבה ה"תופסת" בו, באורו והתפשטות החיות ממנו יתברך, -

אי אפשר להיות "תפיסא" באור זה, כי אם במציאותו, שהוא -

אורו יתברך, שמחיה את כלם, ולא במהותו, -

במהותו אי אפשר להיות "תפיסא", אפלו -

לא ל -

נבראים ולמלאכים של העולמות עליונים, כמו שכתוב: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות כו'", -

ש"ה' צבאות" קדוש ומובדל מהם, כך אומרים הרי השרפים, שהם מלאכים עליונים של עולם ה"בריאה", והם אומרים זאת על "ה' צבאות", שאפילו מהות האור קדוש ומובדל מהם, לבד "עלולים הנאצלים" -

המדריגות של עולם ה"אצילות" שהן "עלולים" מהמדריגות הנעלות יותר הנקראות "עילות" לגבי ה"עלולים", וה"עלול" הרי משיג ה"עילה" שלו, הם משיגים כל אחד ב"עלתו" - כפי הסדר ש -

נמנה ב"עץ חיים" - בהתלבשות ה"פרצופים", -

כפי שמסביר ב"עץ חיים" איך ה"פרצופים" של הספירות העליונות של "אצילות" מתלבשים זה בזה, שהמלובש הוא "עלול" של המתלבש - מבין ומשיג ה"עלול" ב"עילה" ו"פרצוף" שלו המתלבש בו, אבל לא בנבראים אפלו -

לא, בנשמות דאצילות, -

שלמרות שהן הרי אלקות, בכל זאת, כיוון שהן כבר נפרדו מהכלים של עשר ספירות, כפי שאומר ב"אגרת הקודש" סימן כ' - הן כבר נקראות "נבראים" ואי אפשר שתהיה להן "תפיסא" והשגה במהות האלקות, כמו שכתוב במשה רבנו עליו השלום: "וראית את אחרי כו'". -

את החיצוניות והמציאות של אלקות ולא את המהות; הרי, שאפילו במשה רבנו, מצד הראיה של הנשמה (לא כפי שזה מצד מצוה - כי אם מצד הנשמה) יכול הוא לראות רק את ה"אחוריים" והחיצוניות, שהם ה מציאות של אלקות, לא ה מהות, אך, מעשה המצוות - יסביר רבנו הזקן להלן - הוא ענין של מהות אלקות, ובשעה שיהודי אוחז אתרוג בידו יחד עם שאר המינים ומקיים את המצוה - הרי הוא תופס ב מהות האלקות. וכך הדבר בכל המצוות המעשיות.