תניא

וההפרש שבין השראה לקביעות שכר -

בין השראה של קדושה שנעשית על ידי תורה בציבור, לבין קביעת שכר שנעשה על ידי תורה של יחיד, מובן למביני מדע.

כי קביעת שכר הוא, שמאיר ה' לנפש תדרשנו, באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש, -

שהקדוש ברוך הוא מתעטף ומתלבש בתורה - ועל ידי לבוש זה מאיר הקדוש ברוך הוא לנפשו של יהודי המחפש את ה', החיפוש יכול להיות בעבודת התפלה ש לפני תורה, או בתורה עצמה, כפי שהוא אומר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" סוף פרק ל"ז, ש" קורא בתורה" זה כמו בן הקורא לאביו שיבוא אליו ויהיה אתו יחד, ולכן נקראת התורה "אור", שנאמר: "עטה אור כשלמה", -

שזה מוסב על אור התורה שהוא " לבוש " (שלמה), מפני שהוא בהגבלה, והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כוחותיה, -

כלומר, גם בכמות וגם באיכות כל כוחות הנפש הם מוגבלים, וכיוון שהאור המאיר לנפש צריך להתקבל ב תוך כוחות הנפש, מן ההכרח הרי שגם האור יהיה מוגבל. ובלשון רבנו הזקן: לכן גם אור ה' המאיר בה -

בנפש, הוא גבולי, מצמצם, ומתלבש בתוכה, -

בתוך הנפש, שהנפש תופסת את אור ה' בפנימיות, ועל כן -

ולכן, יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם, ויגל -

בגילה גלויה, המתבטאת ב- אף גילת ורנן, ותתענג נפשם בנעם ה' [ נסח אחר: על ה' -

עם הקדוש ברוך הוא עצמו] ואורו, בהגלותו -

כשאור ה' מתגלה ממעטה לבושו שהיא התורה, ויצא כברק חצו, -

אור כזה שהתחלתו יוצא מלבוש התורה כחץ של ברק לנפש. וזו היא קביעת שכר התורה, הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. -

הרי שהשכר של תורה קבוע תמיד בנפש, לא רק בעולם הבא כשיהיה שכר המצוה ש"בהאי עלמא ליכא" (שאינו ניתן בעולם הזה), אלא תמיד, גם בהיות הנשמה בגוף קבוע בה שכר זה של תורה, זה שכר ואור מוגבלים שיכולים "להיתפס" בנפש גם כשהיא מלובשת בגוף. לכן אומרים, גם כש אחד יושב ולומד תורה קובע לו הקדוש ברוך הוא שכר.